נראה שלעתים אנו חוששים להביט למציאות בפנים ולהתעסק בתכנים קשים, אך ברשת החינוך "אנקורי", החליטו בשנים האחרונות שאין יותר מסכות ומחסומים, שכן הם מעלים בכל יום זיכרון הצגה העוסקת בנופלים ובהרוגים, תוך שהיא נוגעת באומץ רב בפצעים פתוחים ברגישות מיוחדת ובכשרון רב עד כדי כך שהיא יכולה לשנות את החשיבה של כולנו ולגרום לשינוי אמיתי בחברה.

 עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• הנבחר מכולם: זה החתול הכי יפה שיש
• חולמות בגדול: הכירו את התלמידות ששואפות להיות מורות
• אמ;לק: ישראל תקפה בדמשק וסכינים בבניין הפרלמנט

ההצגה עוסקת בחבורת צעירים שהחליטו להעביר בסיני את ליל הסדר של פסח 2016 למרות אזהרות המטה ללוחמה בטרור", מספר לנו צביקי לון, בן 41 מת"א, שיוצר ומביים את ההצגות שעולות בימי הזיכרון ברשת החינוך "אנקורי" זו השנה ה-16. "במהלך ההצגה מגלים כי כל אחת מהדמויות קשורה באיזה שהוא אופן ליום הזיכרון: בן להלום קרב, אחות של ההרוג האחרון בלבנון, בן להורים שנהרגו בפיגוע ודמויות נוספות. ככל שמתפתחת ההצגה מתגלה הפצע של כל אחד. עולים המון קונפליקטים ביניהם בגלל המתח שבו הם נמצאים. בנוסף, מיקמתי בהצגה את האחות של אלאור עזריה ואת אח של אבנר גבריהו מ"שוברים שתיקה" כדי לחדד עוד קונפליקט".

"ההצגה אמורה להיכנס צופים לתוך הקרביים"                   

"אין לי חיבור לשכול באופן אישי, אך יש לי חיבור כישראלי, יהודי וכאיש תאטרון שעוסק שנים בנושא הזה. הפכתי לסוג של מומחה לענייני שכול, פיגועים ומלחמות ישראל. אני עורך תחקיר על כל הרוג", מבהיר לוין. ההצגה אמורה להיכנס לצופים לתוך הקרביים, זה קצת כמו בוקס לבטן. רוב האנשים מבינים שההצגה נועדה לטלטל אותם. באולם יש כמעט 1000 תיכוניסטים ואין שום רעש או רחש, אפשר לחתוך את השקט בסכין. היו גם שנים בהן קיבלתי תגובות שטענו שההצגה פוליטית, אך הם לא באמת יורדים לעומק העניין. זה לא פשוט להתמודד באמת. כולנו צריכים לשאול את עצמנו אם לא התרגלנו למצב הנוכחי ואם אנחנו פשוט מקבלים אותו כמו שהוא ולא מנסים לשנות. האם אנחנו עושים מספיק?", הוא מסכם ומשאיר לנו שאלה למחשבה.

למרות המשימה החשובה של לוין כבמאי המחזה אין ספק שלתלמידים מכל בתי הספר של רשת "אנקורי" שלוקחים חלק במחזה יש תפקיד חשוב לא פחות ועל כך מעידות גיטל דבוש, בת ה-18 מפתח תקווה ואדר חזאזי גרש, בן 16.5 מקיבוץ כפר מנחם שמשתתפים בהצגה. "רציתי להרגיש את החוויה לעומק, ממש בעצמות. זה כל כך שונה מטקס יום הזיכרון בבתי ספר אחרים. אחרי ההצגה לא חוזרים כל כך מהר לשגרה. זה נשאר בך", אומרת דבוש בגאווה. "אנו מנציחים את הנופלים באופן מיוחד בזה שההצגה נוגעת בדמויות אמתיות והייחוד שבהן. אין כאן מחסום על הפה, אנו צועקים בואו נפסיק את המצב הזה, הקונפליקטים בינינו פוגעים בנו!", מציין חזאזי גרש על הייחודיות של ההצגה וגיטל מוסיפה: "כל תלמיד מייצג קרוב של חלל והוא עולם ומלואו. את הופכת לחלק מהמשפחה, חלק מהסיפור והכאב".    

"למדתי להיכנס לקונפליקטים ולקחת עמדה"

איך נראה התהליך שעברתם?

חזאזי גרש: ״ההצגה פתחה אצלי את עולם המשחק ויש בהשתתפות בהצגה המון הוצאה של כאב״

דבוש: ״זה מדהים ומרגש, רגע את בוכה ורגע את צוחקת. את מרגישה את עוצמת הכאב בכל הגוף, היום למשל בכיתי בטירוף. כמובן שאת לומדת המון עליהם ועל עצמך. רק השנה עברתי לאנקורי ואני שמחה שיכולתי לקחת בזה חלק״.

ספרו לי קצת על הדמויות שלכם ואיך הן השפיעו עליכם?     

חזאזי גרש: "אני מגלם בן להלום קרב שנלחם בוואדי סלוקי במלחמת לבנון השנייה. הוא גדל לצדו וזה השפיע עליו מאוד. קשה לו לייצר קשיים חברתיים וכולם חושבים שהוא משוגע. הדמות משקפת מצב שבו אי אפשר להתמודד לבד, צריך להתאחד ורק אז נוכל לעמוד מול הקשיים בחברה ומול המלחמות. זאת דמות מאוד מאתגרת וזה מדרבן אותך להעביר את הכאב שלהם בצורה יותר טובה".

 דבוש: "אני משחקת בחורה דתייה שהולכת בדרך של נוגה, חברה טובה שלי שאמא שלה נרצחה בחו"ל. למרות כל האזהרות נסעתי אחריה לסיני ובסוף ההצגה הדמות שלי מקבלת טלפון שמבשר לה שאחיה, אל-חי טהרלב, נרצח. עולים וויכוחים על קיומו של אלוהים והאם הוא קיים ברגעים האלו או לא. מאוד מאתגר להיכנס לדמות בהצגה, עברתי תהליך משמעותי מלווה ברגשות עוצמתיים. לפני החזרות להצגה לא דיברו אליי כל כך נושאים פוליטיים ואקטואליה וכאן למדתי להיכנס לקונפליקטים ולקחת עמדה".    

גיטל, את מתגייסת בקרוב. האם השתנה אצלך משהו בחשיבה על השירות הצבאי? 

 דבוש: "תמיד הפחידה אותי המחשבה שחברים שלי ילכו לשירות קרבי, זה מאוד מלחיץ וכשנכסים לזה לעומק יש פחד גדול יותר לעלות על מדים ולהיתקל במחבל, להיות מטרה".                            

"הצגות כאלה חייבים להעלות בכל בית ספר"

 מה לדעתכם יגרום לנוער להיות מעורב יותר?                     

 חזאזי גרש: "אני חושב שהנוער מעורב, חייב להיות שיח מכבד וצריך ליצור פחות קונפליקטים ואז לכל אחד יהיה פשוט יותר להתחבר ולהיות מעורב".

דבוש: "הצגות כאלה חייבים להעלות בכל בית ספר. זה יעזור ליצור מודעות ורצון לשינוי".   

ולסיכום, מה המסר החשוב ביותר בהצגה?

דבוש: "ההצגה עוסקת בין היתר במשבר הזהות שלנו כעם. אנו חייבים להתגבר על המחלוקות בנינו ושההרוגים לא יהיו רק מספר. חשוב שנפתח את הלב אחד לשני ולא נעצום עיניים מול הבעיות. רק כך ביחד נצליח להתמודד מול כל קושי".