המעבר המהיר והחד מיום הזיכרון ליום העצמאות תמיד היה לי מאוד קשה. איך אפשר ברגע אחד להתאחד עם הכאב הרב של האבדן ורגע אחרי לשמוח, ולחגוג את עצמאות המדינה? התיכון שלי מוביל כבר שנה שנייה ברציפות את טקס ההבדלה, שמטרתו להבדיל בין יום הזיכרון לערב יום העצמאות וגם לעזור במעבר החד שבין שני הימים שכל כך מנוגדים זה מזה. 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• מנציחים את חללי צה"ל: "צריך לזכור אותם במשך כל השנה"
• מכאב למחזה: "כל תלמיד מייצג קרוב של חלל"
• הנבחר מכולם: זה החתול הכי יפה שיש

לפני מספר חודשים, התחלנו לבנות את טקס ההבדלה שנקרא "בין העתים", שנקרא כך משום שאנחנו משתמשים בעתים של ספר "קהלת". מטרת הטקס היא לחבר את כל קהילת בית הספר בעצב של יום הזיכרון ובשמחה של יום העצמאות. במהלך הטקס הקהל עובר מטקסטים ושירים שמדברים על כאב האבדן לטקסט שמאחד כאב לצד תקווה להמשך, ועד לטקסטים אופטימיים שעוסקים בשמחה ובתקווה לעתיד טוב יותר.

"היה לי חשוב לקחת חלק בטקס"

אני זוכרת שאחרי שעיינו במפגש הראשון על כל העתים ב"קהלת", הבאנו במפגש שנערך לאחר מכן הרבה מאוד טקסטים, שכל אחד מהם מדבר על משהו אחד ומוביל את המחשבות למקומות רחוקים זה מזה. לא הבנתי איך מכל דפי השירים שהיו זרוקים באותו מפגש על השולחן היה אמור לקום טקס, אבל זה קרה. התחלנו לקרוא שיר אחר שיר, טקסט אחר טקסט ופשוט דיברנו על מה שקראנו - שיתפנו איך אנחנו מתחברים לטקסט ואם בכלל, ולאיזו עת אנו חושבים שהוא מתאים וכך בצעדים איטיים נבנה הטקס.

היה לי חשוב לקחת חלק בטקס, בגלל הקושי האישי שלי עם הערב הזה, שקיצוני ברגשותיו. אני לא יכולה להבין איך אפשר בכזאת קלות לעבור מצער לאושר, שני הרגשות הללו כל כך קיצוניים ורחוקים אחד מהשני, אך הם תמיד באים יחד - קודם בוכים על מה שאבד ואז שמחים על מה שנמשך, ועל מה שיש עכשיו. בעיניי לטקס יש תפקיד חשוב  במעבר החד הזה. הוא מתחיל בהתאחדות עם הנופלים, בהתכנסות משותפו של כולם עם הצער ולאט לאט, במעבר עדין עוברים לרגשות השמחה.

© אלק יפרמוב

"אני לא יודעת איך לתאר את התהליך שעברתי"

חלק משמעותי בבניית הטקס היה להכניס גם ביקורת על היום הזה - איך ייתכן שפעם בשנה זוכרים את אלו שהקריבו את חייהם למען המדינה ומיד לאחר מכן עוברים לחגיגות? היו לנו דיונים, לפעמים מאוד קשים, על איך אנחנו מכניסים את הביקורת הזאת, אבל גם משאירים מקום לכאב ומאפשרים את השמחה. אפשר בהחלט להגיד שאת הדיונים האלה אני לא אשכח בקלות. בחירת הטקסטים, הדיונים וכל מהלך בניית הטקס הם חוויות שילוו אותי עוד הרבה שנים קדימה. אין ספק שזאת הייתה חוויה מיוחדת, מרגשת ומעניינת מאוד עבורי.

למרות זאת, אני לא יודעת איך לתאר את התהליך שעברתי במהלך בניית הטקס, זו חוויה שכל אחד חייב לעבור בעצמו כדי להבין אותה. החיפוש אחר טקסטים, מציאת המשמעות של המילים בפן האישי, הכלת דעות שונות וכאב של אחרים, אלו הדברים שאני שמחה שזכיתי לעבור בעצמי יחד עם חבריי לתיכון. אני מאמינה שצריכים לערוך הרבה טקסים שמאפשרים מקום ביטוי לרגשות, אך גם מציגים ביקורות שלא ניתן להתעלם ממנה. אין ספק שמאירועים כאלה אפשר ללמוד הרבה, ובעיקר מבינים מה צריך לשנות ולאן צריך לשאוף.

© נטע זגן