במהלך חול המועד של פסח האחרון הטלפון הנייד של דינה סמטה צלצל, כשבקו השני עמד נציג מהוועדה הציבורית שתפקידה לבחור את מדליקי המשואות. "לא ידעתי מאיפה זה בא, חשבתי שמותחים אותי", היא מספרת על הרגע המרגש שבו קיבלה את ההודעה המשמחת. "רק אחר כך הבנתי שבאמת נבחרתי לייצג את בית הספר שלי, בית חינוך עיוורים".

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• יום הזיכרון שלי: "זו חוויה שכל אחד צריך לעבור"
• מנציחים את חללי צה"ל: "צריך לזכור אותם במשך כל השנה"
• מכאב למחזה: "כל תלמיד מייצג קרוב של חלל"

 סמטה (19) עלתה לארץ מהודו לפני כתשע שנים כשהיא משתייכת לקהילת בני מנשה. היא הגיעה ל"בית חינוך עיוורים" לראשונה בשנת 2007 וממשיכה להגיע לשם עד היום. במהלך לימודיה רכשה כישורים חברתיים ואת השפה העברית. סמטה אף מתנדבת בקבוצת שירה של ילדים בעלי מוגבלות שכלית ב"שלווה" שבירושלים ובמסגרתה היא מקנה להם ביטחון לצד כלים לחיים.

"עיוורה של סמטה לא מפריע לה להתנדב ולתרום לחברה. היא שרה עם זמרים מפורסמים, מופיעה בפני קהל ומספרת את סיפור חייה", כך כתבה עליה הועדה שבחרה השנה את מדליקי המשואות. "דינה נבחרה מהסיבה שהיא עושה הכל בהצטיינות", מוסיפה רחל סקרוביש, מנהלת החטיבה החינוכית שיקומית ב'בית חינוך לעיוורים'. "היא למדה שפה חדשה, רכשה מיומנויות של תפקוד עצמאי והייתה בתכנית חברתית של בני נוער עיוורים וליקויי ראייה מכל הארץ. היא פיתחה יכולות מוזיקליות מופלאות והיא מתנדבת כבר שנים עם ילדים בעלי נכות התפתחותית. היא הגיעה להישגים נהדרים וכמעט מוכנה להשתלב באופן מלא בחברה, וזו מטרתנו ושאיפתנו", היא מציינת ומשבחת את סמטה.

למשמע מילים אלה סמטה מגיבה בענווה האופיינית לה ואומרת: "אני גאה בדרך שעשיתי, אבל יש עוד הרבה לאן להתקדם. אני מדליקה את המשואה לכבוד 'בית חינוך עיוורים', רק בזכותם הגעתי למעמד הזה".

שום דבר לא מחשל אותה

יש לה הרבה רגישות, כישרון ולב רחב, אך למעשה החיים שלה מעולם לא היו פשוטים. היא נולדה בהודו וחיה כל הזמן ללא מסגרת. כבר כשהיא נולדה הוריה גילו את מצב הראייה הלקוי שלה ולקחו אותה לבית החולים כדי שתעבור ניתוח שאמור לשפר את מצב הראייה שלה בגיל שנה. הניתוח נכשל ועם השנים היא החלה להתעוור, כאשר בגיל שש היא מצאה את עצמה לראשונה ללא יכולת לראות: "ביקשתי שידליקו אור, אבל זה לא עזר. הייתי ילדה תמימה. אני זוכרת שחטפתי מכות, כי לא יכולתי לראות טוב. כשהייתי קטנה ילדים חשבו שעיוורון זאת מחלה שמדבקת ואף אחד לא רצה להתקרב אליי", היא משתפת. "כשעוברים למקום חדש צריך ללמוד כל דבר שוב ושוב ולהתחיל מחדש, ולפעמים קשה לי להתמודד עם הדרך שבה אנשים מסתכלים עליי. לא תמיד אנשים מבחוץ יודעים להסתכל על האדם עצמו וישר מחפשים משהו שלא טוב".

"הגעתי ל'בית חינוך עיוורים' כילדה בת עשר והתביישתי להיכנס לכיתה. לא ידעתי לקרוא או לכתוב, ואפילו את האותיות לא הכרתי. התבאסתי. למזלי, הצוות של בית הספר מאוד אוהב אותי ומחבק אותי עד היום, וקיבל אותי בזרועות פתוחות. הם מבינים את הקשיים שלי ועושים הכול למעני. בזכותם אני היום כבר בחורה עצמאית".

העיוורון לא מפריע לה

כבר בגיל צעיר סמטה חלמה להיות זמרת וכשהיא עלתה לראשונה לבמה בגיל שמונה האנשים סביבה עודדו אותה ונתנו לה כוח להמשיך בזה. היום היא כבר זמרת מחוננת שמובילה קבוצה שירים של ילדים בעלי מוגבלות – שכלית וכשהיא חוזרת מההופעות היא לומדת קשה כדי לקבל תעודת בגרות. "כמו שתמיד עוזרים לי, אני מרגישה שהגיע הזמן לצאת לעולם ולהכיר אנשים חדשים עם התמודדויות שונות, ולעזור להם בדרך שלי", היא אומרת בגאווה.

 זמן פנוי עבורה רחוק מלהיות מכשול, שכן היא מצליחה לעשות הכל. לטענתה, בזכות האנשים שסובבים אותה. "אני מוצאת נקודות אור בכל מצב. הכוח, האמונה והרצון שלי, והאנשים שעומדים לצדי ומאמינים בי הם אלה שנותנים לי תחושה שגם השמיים הם לא גבול. ככל שאני פוגשת יותר אנשים שמחזקים אותי ועוזרים לי לגלות את הכישרון שטמון בי, כך אני נשארת חזקה יותר".

 האמנת שאי פעם תגיעי למעמד כזה?

"מעולם לא חלמתי על זה. תמיד רק ראיתי את הטקס עם המשפחה שלי ולא חשבתי לרגע שאגיע למעמד הזה. זה מאוד מרגש".

איך הגיבו המשפחה והחברים?

"החברים שלי מפרגנים ותומכים, הם מרגישים שהם חלק מזה. כמוני, גם המשפחה שלי מאוד הופתעה מהבשורה והיא מפרגנת לי בלי סוף".

קיבלת גם תגובות מאנשים מכובדים?

"הייתי בפגישה עם מנהיגי המדינה, שאת רובם כבר פגשתי בהופעות שלי. הם מאוד שמחו ופרגנו לי על כך שנבחרתי להדליק משואה, ולא הפסקתי להתרגש".

"רק בזכותם הגעתי למעמד הזה"

את מי את מרגישה שאת מייצגת? את בית החינוך לעיוורים?

"כן", משיבה סמטה מבלי לחשוב לרגע. "רק בזכותם הגעתי למעמד הזה ולהדלקת המשואה, יש להם חלק מאוד גדול במי שאני היום ובעיצוב האישיות שלי".

ומה את מביאה אתך בתור דינה? על אילו ערכים ותכונות את לא מתפשרת?

"חברות, אהבה לאנשים ונחישות כדי להגיע להצלחה גם כשזה מרגיש קשה ונראה רחוק".

מהי התחושה העיקרית שעוטפת אותך רגע לפני הטקס? מתרגשת?

"אהבה לעם ישראל שגאה בי ומאמין בי שאייצג אותו בכבוד. אי אפשר לתאר את זה במילים".

איך זה להיות מדליקת המשואה הצעירה ביותר השנה?

"זה המקום שלי להוכיח שגם לאנשים צעירים יש מקום וכוח להשפיע על המדינה. אני שמחה שזכיתי להגיע למעמד הזה, זה ממש לא מובן מאליו".

"שלא יהיו עוד מלחמות"

יום העצמאות השנה הוא עבורך מתנה כפולה, כי את גם משלימה עשור. מה אפשר לאחל לך?

"להגיע לביטחון ועצמאות מלאה, ושאני אהנה מהמדינה. הלוואי שאזכה להכיר ולדעת את כל הטוב שבה".

ומה את מאחלת למדינה שלנו?

"שנזכה לחגוג בכל שנה את עצמאותה ושהיא תתמלא באנשים טובים שמשפיעים על המקום המדהים הזה רק לטובה".

אם היה לך את הכוח לשנות בה כל דבר שתרצי, במה היית בוחרת?

"שלא יהיו עוד מלחמות ושלא נשלם מחירים כבדים של חיי החיילים היקרים שלנו".

ולסיום, מהו המסר שלך לתושבים במדינה בכלל ולבני הנוער בפרט?

"תאמינו בעצמכם ותכירו ביכולות שלכם, ותמיד תשתמשו בזה כדי לעשות טוב", היא מסכמת בנימה אופטימית ומותירה תקווה לעתיד טוב יותר.