חמישה חודשים עברו מאז שברגע אחד בחודש מרץ החלטתי החלטה משונה - אני משנה את כל מסלול החיים שהיה מתוכנן לי בראש, דוחה את השירות הצבאי בשנה והולכת לשנת שירות. חמשת החודשים עברו להם תחילה בעצלתיים, לפחות בתחושה שלי. אך כשהתחיל הקיץ, הזמן עבר לי מהר יותר ויותר. פתאום החמישה באוגוסט כבר הגיע ובמקום להיות רק שרויה בלחץ כפי שאני תמיד, התמלאתי בהתרגשות גדולה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• אמ;לק: האם החינוך בארץ במגמת שיפור או ירידה?
• באנו לעזרת חבר: אריק ופרינססה מחכים לכם
• "לאנשים שהכי קרובים אליי לא אכפת ממני"
  

יומיים קודם לכן, כבר ארזתי את התיק שלי. אף על פי שבתחילה ידעתי שאני עוזבת את הבית בסך הכל לחמישה ימים, ארזתי תיק כאילו אני עוזבת לכמה שבועות טובים. התהלבתי כמו ילדה קטנה מהעובדה שהתיק שבו ארזתי את חפציי הוא תיק בדיוק כמו שחיילים מקבלים בעת הגיוס - הלא הם "הילדים הגדולים" ולמרות שאני עדיין לא מתגייסת, אני הופכת לאחת מהילדים הגדולים בעת היציאה לשנת השירות.

בכניסה לגבעת חביבה יחד עם חברה מהקומונה, ערב תחילת שנת השירות © צילום פרטי

אני וחברתי מהתיכון, שגם נמצאת איתי בגרעין, עזבנו את הבית בשבת בערב, מרוגשות ומפוחדות. בשבועיים הראשונים של שנת השירות אנו מבצעים עבודה ארכיאולוגית בשכר כדי להרוויח לעצמנו עוד קצת כסף לשנת השירות. אומנם עוד לא מדובר בעשייה האמיתית של שנת השירות, אבל לחלוטין מדובר בהתחלת חיים עצמאיים ללא ההורים. 

בהגיענו לגבעת חביבה, המקום בו אנו מתאכסנים בשובינו מהעבודה בחפירות, נדמה היה לי כי כולנו מרגישים את אותה התחושה - שחרור. שחרור מהבית ופתיחה טובה של פרק חדש עם אושר גדול שהחליף במפתיע את הפחד. במקום חיכו לנו גם גרעינים אחרים, שעוד לא הכרתי אותם ומיד התחלנו לדבר איש עם רעהו כאילו אנחנו חברים טובים כבר מאז ומעולם. הפתיע אותי לראות כיצד כולנו לא פחדנו, לא צלצלנו אלף פעם לאמא ואבא במהלך השבוע הזה לעדכן אותם במעשינו והיינו כל כך מגובשים זה עם זו.

יום ראשון הגיע וזה היה הסימן שגם העבודה מתחילה. יעידו רוב חברי "השבט" שהעבודה בחפירות לא הייתה "מגניבה" כפי שהיא אמורה להיות. לא חלף זמן רב עד שגופי התמלא בכאבים. הרגשתי שמרוב אבק, כאחת שסובלת מאסתמה קלה, אני לא נושמת. רבים חשו כמוני, אך העובדה שהיינו ביחד עזרה לנו להתגבר על הקושי.

בשובנו כל צהריים מיום עבודה במהלך חמשת הימים הללו, משעה שתיים בצהריים עד סביבות עשר בערב היה לנו זמן חופשי. אחת התחושות שכל כך אהבתי בשעות האלו היא תחושת השקט, שאפילו שאתה בתחילתו של פרק כל כך משוגע ומטורף בחיים, אין ממה לדאוג והכל הודות למוזיקה, לשיחות הטובות ולהיכרות עם האנשים המדהימים שלא הייתי פוגשת בשום מקום אחר.

חלק מהקומונה © צילום פרטי

למרות שאני אדם קוטר כשהוא רוצה והראשונה לצרוח "הביתה עכשיו!" כשקשה, במהלך השבוע לא יצא ממני המשפט הזה מהפה. קשה ככל שהוא היה, זו רק הוכחה קטנה לכמה שנהניתי בו. אני מקווה מאוד שלא הבנתי אחרת, שהשקט והשלווה הזו שמילאו את השבוע הראשון הם אכן מאפיינים של תנועת הנוער בה בחרתי לעשות שנת שירות. אני מקווה שאלף רגעי הצחוק ההזויים והמטורפים שהיו לי יחד עם הקומונה יהיו עניין שבשגרה כל השנה הזאת. אני רוצה להמשיך לחוש שעשיתי את הבחירה הנכונה והספונטיות הזו של שינוי מסלול חיים ברגע הייתה הצעד הנכון. לפחות כרגע, אני מרגישה שזו הייתה אחת ההחלטות הטובות יותר שעשיתי בחיי וכולי תקווה שתחושה זו תמשיך ללוות אותי.