אתמול פורסם בידיעות אחרונות סקר של עמותת "אור ירוק" שחושף תמונת מצב מדאיגה לגבי יחסם של הנוער לכללי התנועה. בני נוער רבים הודו כי הם נהגו ללא רישיון, לא חוגרים חגורת בטיחות ולא מעירים לחבריהם על נהיגה מופרזת. תומר (שם בדוי) מודה כי גם הוא נוהג בחוסר זהירות מופרזת בכביש. התנהגות מסכנת חיים, של אלו הנמצאים ברכב וגם של אלו שלא ברכב, הנובעת לדבריו בשל לחץ חברתי. לפני שתקראו את טורו נבקש לחדד כי אי ציות לכללי הנהיגה והבטיחות מסכנות חיים.

הכל התחיל כשמלאו לי 17 והתחלתי לראות את החברים שמולי נוהגים לבדם על הכביש. הבנתי שגם אני רוצה סוף סוף להיות עצמאי ולנהוג כמוהם. רציתי לנסוע לאן שאני רוצה מבלי שאמא או אבא יעצרו אותי ויגידו לי: ״כבר מאוחר״. הבנתי שזה בדיוק הזמן המתאים כדי להתחיל ושאם אני רוצה להצטרף לחברים שלי שכבר נהנים מהרישיון שלהם, עליי להזדרז.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• שמים פס על הכללים: חצי מבני הנוער נהגו ללא רישיון
• פארק שעשועים: חוויה מרגשת או זיכרון שמנסים לשכוח?
• וואו של מסע: המתנדבים שזכו לטיול של פעם בחיים

לאחר מספר ימים, כבר ניגשתי למבחן התיאוריה ועברתי אותו בהצלחה, ולאחר מכן יכולתי להתחיל ללמוד את מה שכל כך רציתי - נהיגה. שילמתי על השיעורים מהכסף האישי שלי ומימנתי את הרישיון בעצמי. רציתי להוכיח להורים שלי שאני מסוגל, שאני מספיק בוגר ועצמאי.

"החלטתי לנהוג לבד" © אלון אלבכרי

בסופו של דבר, המוטיבציה שלי הוכיחה את עצמה. עברתי את הטסט הראשון בהצלחה לאחר 30 שיעורי נהיגה, שלימדו אותי את כל מה שאני צריך לדעת לפני שאני עולה על הכביש. אך מרגע שקיבלתי את הרישיון, לא נהגתי אפילו פעם אחת עם ההורים שלי, גם בתקופה שבה יש חובת מלווה. לא הרגשתי בנוח לנהוג לצדם ולחטוף מהם הערות, ולכן החלטתי לנהוג לבד, בעצמי.

עם סיום תקופת המלווה במהלך שעות היום, קניתי רכב מהכסף שחסכתי והתחלתי לנהוג כמו שחלמתי כבר תקופה. בהתחלה, הייתי הנהג הכי לחוץ בעולם לאחר שלא נהגתי במשך תקופה של שלושה חודשים. אחזתי בהגה בפחד ולא הצלחתי להבין מה קורה סביבי. אבל אחרי תקופה כבר הפכתי לנהג אחר. 

 התחלתי לצבור ביטחון בכביש ולהחזיק את הטלפון תוך כדי שאני נוהג, ונקלעתי לתאונת דרכים שלמזלי הסתיימה בנזק קל. מאז, לא חזרתי על הטעות שלי במשך תקופה קצרה עד שחזר לי הביטחון והתחלתי להשתחרר בכביש כמו שתמיד רציתי. היום, אני כבר נוהג איך שמתחשק לי באותו הרגע ולא ממושמע לכללים. פעם נוהג עם יד אחת, פעם עם שתיים ובפעם אחרת אפילו נוהג עם הברכיים. אני מסתמס, מדבר עם חברים בטלפון ללא דיבורית, מאזין למוזיקה רועשת שמוציאה אותי מריכוז ונוסע במהירות שאני רוצה. אני לא מהדק את החגורה, מתחיל לנסוע עוד לפני שהאור מספיק להתחלף לירוק ומתעלם מהשלטים. אך אני לא לבד, כך גם רבים מהחברים שלי נוהגים.

"הכביש הוא לא משחק ילדים" © shutterstock

כן, אני יודע שהכללים מורים אחרת, אבל כשאתה מושפע מהסביבה שלך ומחברים קצת קשה להישמע לתקנות. אך אם אתם קוראים את הטור הזה בתור בני נוער שעדיין לא נמצאים על הכביש, או נמצאים בתהליך לקראת הוצאת הרישיון חשוב שלא תגררו. אל תהיו כמוני, או כמו החברים שלכם שנוהגים איך שמתחשק שלהם - תהיו אתם. הרי כמו שתמיד אמרו לנו כשהיינו קטנים - "הכביש הוא לא משחק, ילדים!".

אנחנו בפרוגי מבקשים לחזק את המסר החשוב של תומר, ולא זה התומך בהפרת הכללים. עם קבלת הרישיון אתם מקבלים על עצמכם את האחריות והבגרות לנהוג בכלי רכב ואתם מקבלים על עצמכם את האחריות על חייכם, חיי הנוסעים אתכם ברכב, חיי אלו שנמצאים בכביש או על המדרכה בסביבתכם. כל עוד אתם יושבים בכיסא הנהג האחריות היא עליכם ואין להתייחס אליה בזלזול, אם כי - בכובד ראש. אל תתנו ללחצי החברה, לסטיגמות או לרצון להרשים מישהו להשתלט על ההגה ועל חייכם. אם חבריכם לא נשמעים לכללי הבטיחות, קחו את האחריות - ותעצרו אותם, כי עם חיים  - לא משחקים.