החינוך הממלכתי מתייחס לכל המוסדות החינוכיים אשר מופעלים על ידי המדינה ומשרתים את אזרחיה. הלימוד במערכת החינוך הממלכתי, ברוב המדינות בעולם וגם בישראל מעוגן בחוק. שמעתם פעם על "חוק חינוך חובה"? כנראה שכן, ובלב קיוויתם שיבטלו אותו. החוק קובע שכל ילד במדינת ישראל, חייב להיות במסגרת חינוך החל מגיל 3 בגן ועד סיום כיתה י"ב.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• לא רואה את הכביש ממטר: "אני נוהג איך שמתחשק לי"
• שמים פס על הכללים: חצי מבני הנוער נהגו ללא רישיון
• פארק שעשועים: חוויה מרגשת או זיכרון שמנסים לשכוח

החינוך הממלכתי הדתי בתחילת דרכו נקרא "זרם המזרחי", עם חקיקת חוק החינוך הממלכתי, שבא לבטל את הזרמים השונים בחינוך, הפך "זרם המזרחי" לחינוך הדתי שאנו מכירים כיום. כמו כן, בחוק נקבע כי החינוך הממלכתי דתי, הוא חינוך כמו כל חינוך ממלכתי אחר, אך מוסדותיו הם דתיים לפי אורח חיים, תכנית הלימודים, המפקחים והמורים.

"משמונה ועשרה ועד שמונה ורבע יש לנו שחרית, ובשמונה ורבע מתחיל השיעור הראשון. שבע שעות לימוד זה הסטנדרט, זה יוצא בערך עד שתיים ורבע", מספר אמיר שני, שסיים בשנת הלימודים האחרונה את לימודיו בבית הספר הניסויי "רמות ים". טל בלולו אשר עולה לי"ב בתיכון מקיף ח' בראשון לציון, מצטרפת לדבריו של שני "בדרך כלל אנחנו מתחילים בשמונה וחצי ומסיימים בשלוש וחצי או שתיים וחצי".

בהשוואה הראשונה שעשינו, מצאנו הבדל בין אורך יום הלימודים. אסף שוורצוורט, העולה לי"ב ולומד בישיבה התיכונית אורט טבריה, הפתיע אותנו כשאמר כי "יום הלימודים אצלנו מתחיל בשבע ועשרים עם תפילה ונגמר בין שתיים לחמש וחצי". טוביה רוזנברג העולה גם הוא לי"ב ולומד בישיבת בני עקיבא אמר "הלימודים מתחילים בשמונה עם תפילה ונגמר בחמש וחצי".

איך נראית מערכת השעות שלכם? 

שני: "סיימנו כמה מקצועות בי' ובי"א. בסוף השנה כבר לא הייתה לנו כל כך מערכת. אחרי פסח כבר לא למדנו סדיר, היו לנו בעיקר ימים מרוכזים. למדנו בסוף רק את המקצועות שנותרו לבגרות".

רוזנברג: "בהתחלה יש תנ"ך וגמר"א, ומאחת בערך והלאה יש ספרות, מתמטיקה, אנגלית ומגמה".

ממבט ראשון, ניתן להבחין כי ההבדלים שמצאנו מסתכמים בכך שבחינוך הממלכתי דתי מתחילים ללמוד מוקדם יותר ופותחים את היום עם תפילה, כמו כן הם נשארים בבית הספר שעות ארוכות יותר, מאשר בחינוך הממלכתי הרגיל. אך ממבט על, בשני סוגי החינוך לומדים כמעט את אותם המקצועות. מפתיע, לא כך?  

איך עובדת שיטת ה-30% וה-70% בבית ספרכם?

שני: "אנחנו בית ספר ניסויי אז זה עובד קצת שונה. יש לנו עבודת חקר שנקראת "דיאלוג" והיא לוקחת כמה חודשים, ואנחנו עושים אותה במקום בגרות בחלק מהמקצועות. אנחנו מתחלקים לקבוצות של שלושה - ארבעה תלמידים וחוקרים נושא, לדוגמה בערבית עשינו עבודה על התרבות הערבית בראי הקולנוע, כל קבוצה בחרה סוגיה בסרט שראינו וחקרה אותה. העבודה מחולקת לפרקים, יש פרק שחוקרים את הנושא, ואז יש מסקנות ותובנות, ובסוף מפיקים תוצר יצירתי, הוא יכול להיות מחזה, צילום, סרטון, ציור".

בלולו: "בכיתה י' התחלנו את הערכה החלופית, נתנו לנו עבודות וגם חלק מהמבחנים נכנסו להערכה, וכל השאר אלה הבגרויות שנמשיך בשנת הלימודים הקרובה".

בכל שנה יש תלונות על צפיפות ועומס. לדעתכם, הרפורמה שינתה את המצב?

בלולו: "להפך, היינו בכיתה י' כל כך עמוסים כל הזמן בעבודות, וכל המורים נתנו את העבודות באותה התקופה. ניסינו לשכנע אותם להתחשב בנו, שלא רק השיעור שלהם קיים, שיש עוד מקצועות ושיש לנו עוד עבודות. בכיתה י"א זה היה אותו דבר, כל המבחנים התחילו אחרי פסח, אז יצא שכמעט כל יומיים הייתה לנו בגרות או מתכונות זה לא היה קל, במיוחד כי לא קיבלנו יום חופש באותו יום. הרגשנו מוצפים".

רוזנברג: "הבגרות נשארה אותו הדבר, אבל הרפורמה שינתה את המצב בכך שכשאתה לומד נגיד ללשון, הסיכוי שלך לקבל מעל שמונים הוא לא גבוה. הרפורמה נותנת למגן הרבה יותר משמעות, אז מגדיל את הסיכוי שלך לקבל ציון טוב".

חמש מתוך חמש

"בהתחלה הרגשנו נחותים, כי חמש יחידות קיבלו תגבורים אחרי שעות הלימודים, והמורים העריצו אותם בבית הספר. אבל אז המנהלת דאגה שבכל כיתה יעשו לנו שיעור חינוך על זה, וכל אחד אמר את דעתו על הפרויקט. ברגע ששמענו שרוב התלמידים לא מסכימים איתו, ושאנחנו מבינים שלא כל התלמידים מסוגלים ויכולים לעשות חמש יחידות מתמטיקה, כמו שלא כמו מגבירים ביולוגיה או ספרות, שלכל אחד יש את הכישורים שלו", מספרת בלולו שניגשת לארבע יחידות במתמטיקה, על ההרגשה של כיתתה בנוגע לפרויקט של משרד החינוך "לתת חמש".

שוורצוורט שניגש לחמש יחידות במתמטיקה אמר "אני לא יודע כמה זה נכון, אני אישית השקעתי המון כדי להישאר בחמש יחידות. בתקופה שלפני הבגרות לא יוצאים מהבית".

מה קוד הלבוש בבית הספר שלכם?

שני: "חולצות עם סמל בית ספר, היום כבר אפשר לבוא עם סווצארט חלק. לבנות אסור לבוא עם מכנסיים קצרים. לבנים מותר מכנסיים שהם עד הברך. אסור גופיות ומכנסיים קרועים. בפועל, בכיתות ז' עד י' זה עובד, בי"א פחות, ובי"ב באים כבר איך שמתחשק. בכיתות הנמוכות, אם תופסים תלמיד שהפר את קוד הלבוש, שולחים אותו למזכירות להחליף בגדים, יש שם חולצות עם סמל בית הספר".

בלולו: "יש חולצה אחידה עם סמל בית הספר, היא חייבת לכסות את הבטן וצריכה להיות בצבע חלק. ט'ייצים חייבים להיות חלקים ולעבור את קו הברך בארבע אצבעות, וככה גם בג'ינס. הנושא הזה עורר הרבה בלאגן והפגנות. מה שהפריע לנו זה שמקפידים על זה הרבה יותר עם הבנות מאשר עם הבנים. הרבה בנים וגם מורים מגיעים עם מכנסיים קצרים. בספורט לבנים מותר להוריד את החולצה ולבנות אסור אפילו להביא גופייה להחלפה. זה עורר הרבה ויכוח במיוחד כי בית הספר שלנו מגדיר את עצמו כבית ספר מגדרי, הוא נותן חשיבות לנושא המגדר ומלמדים אותנו על שוויוניות בין המינים. יום אחד החליטו שכולם באים עם ג'ינס קרעים, ואצלנו מי שלא מגיע עם תלבושות, לא מכניסים אותו. פשוט השאירו את כל התלמידים שבאו ככה בחוץ ואלו היו המון".

רוזברג: "לא משנה איזו חולצה, העיקר שיהיה עליה את הסמל".

שוורצוורט: "בתפילה צריך מכנסיים ארוכים, ואחרי התפילה אפשר מכנסיים עד הברך. אי אפשר להיכנס לבית הספר אם אתה עם מכנסיים קצרים מאוד, ואם אתה בתפילה לא עם מכנסיים ארוכים אתה אוטומטית הולך הביתה".

בית הספר של שני הוא שילוב של בית ספר ופנימייה. הוא מספר כי "הפערים אצלנו הם בעיקר בין תלמידי הפנימייה לתלמידי "העמק", התלמידים שצירפו לבית הספר של הפנימייה, את כל השכבות ערבבו עם התלמידים של הפנימייה. בשנתיים הראשונות זה היה קשה והיה בלאגן. תלמידי הפנימייה באים מרקע אחר לגמרי, חלקם עם קשיים בבית או שזרקו אותם מהבית. בשכבה שלנו היה הרבה ריחוק וסנוביות. יש כיתות שזה כן הצליח בהם ויש חברויות".

אצל בלולו המצב גם לא קל, "מאז שהגעתי לתיכון ועד היום, אני לא כל כך מוצאת את עצמי מבחינה חברתית, בגלל כל הפערים החברתיים. כשאת נכנסת לתיכון ובמיוחד לשלנו, את יכולה לשבת בהפסקה אחת וזה יספיק לך, כדי לראות בברור מי הילדים שכולם רוצים להסתובב איתם, ומי הבנות שמצאו את החבורה שלהן בכיתה ז' ועד עכשיו הן ביחד, ומי השקטים ומי הפחות שקטים. וזה מתבטא בהרבה דברים, אם זה בקבוצות סודיות, נגיד יש קבוצה לשכבה אבל היא באמת מכילה רק את מי שמתאים להם להכניס אליה. אנחנו שומעים שיש קבוצה ואנחנו לא חלק ממנה למרות שאנחנו חלק מהשכבה. הרבה תלמידים מרגישים לא חלק".

בסוגיה החברתית מצאנו נקודת אור בחינוך הממלכתי דתי, "יש לנו הרבה ילדי מצוקה מטבריה, אני אישית משתדל להתייחס לאנשים, גם אם אין להם כסף, אותו הדבר. אני חושב שמשהו שבאמת מיוחד אצלנו, בלי קלישאות, זה שקיבוצניקים אשכנזיים ביחד עם טברייניים ערסים, הופכים ביחד לשכבה. תמיד יש קצת שוני אבל לא מרגישים אותו, אני מרגיש שכל תלמיד בכיתה שלי הוא כמו אח שלי. לא משנה אם הוא שחור או לבן, אתיופי או רוסי". מספר שוורצוורט.

טוביה ואסף, איך ההרגשה ללמוד רק עם בנים?
רוזנברג: "יש בזה משהו טוב, הרבה מהזמן של התלמידים מתבזבז על המתח בין בנים לבין בנות. ללמוד רק עם בנים זה יותר רגוע".
שוורצוורט: "זה הרבה יותר טוב. אין לי שום בעיה עם בנות, ויש לי חברות מאוד טובות. בבית הספר ובכל הדברים שנוגעים לאמונה, עדיף להפריד ואני לא חושב שזה מונע ממני לצאת עם מישהי או כל דבר אחר".

איך הקשר שלכם עם המורים?

בלולו: "מצוין. המורים אצלנו מדהימים. עם כל מורה יש לנו קבוצת ווטסאפ, והם עוזרים לנו בשיעורי בית אם אנחנו לא מבינים, הם תמיד זמינים. יצא לי הרבה פעמים לעשות שיחות עם מורים על חשבון ההפסקות שלהם".

שוורצוורט: "מאוד טוב. אני יכול לספר על אצבע אחת מורה שלא הסתדרתי איתו".

עולים על מדים

"הפנימייה שהצטרפנו אליה היא פנימייה צבאית, יש הרבה מוטיבציה בבית הספר, הרבה עושים כושר קרבי. הלכנו לגדנ"ע בתחילת י'. בית הספר עשה גם סדנאות לצבא, באו חיילים מיחידות שונות. הייתה לנו הכנה לצו ראשון ונתנו לנו ערכות להתכונן למבחנים". מספר שני על ההכנה שהוא עבר בבית הספר לקראת הצבא. בשונה מהמקובל לחשוב על הזרם הדתי, דווקא מעודדים אותם להתגייס, "בבית ספר דתי מרעילים אותך על הצבא, זה כל המטרה שלנו בערך. המטרה שלי זה לשרת את המדינה דרך הצבא, ואם אני אוכל אני גם אהיה איש קבע. זה מתבטא בשיעורים שכל הזמן נותנים דוגמאות על הצבא. דוחפים לשירות כמה שיותר משמעותי וללכת להיות קצינים. אני חושב שאי אפשר לחיות במדינה בלי לתרום לפחות את השלוש שנים האלו" מספר שוורצוורט.

לסיכום, בקרוב כולנו נחזור לספסל הלימודים. עם אילו תחושות ושאיפות תגיעו לשנת הלימודים החדשה?

בלולו: "לחץ כי אני בי"ב. אם פעם כיתה י"ב הייתה הכיתה שאומרים: 'איזה כיף אני בי"ב, אף אחד לא בא לבית הספר', אחרי השינוי של הרפורמה זה לחץ כמו בי"א. יש התרגשות".

רוזנברג: "אני רוצה ליהנות מהשנה האחרונה".

שוורצוורט: "עם חיוך שכיף לי לחזור לבית הספר. וזאת שנה אחרונה, שנה שהיא יותר קלילה, עם רגל אחת בחוץ. אני מאוד מחכה לשנה הזאת גם כדי לסיים לבנות את עצמי, וגם עברתי את בית הספר וסיימתי, החיים לפניי".