זה עתה חזרתי הביתה לאחר עוד שבוע מחוץ לבית, שבו נכנסתי רשמית לשנת השירות שלי בסמינר כניסה מיוחד. התחושות השמחות שליוו אותי בשבועות הקודמים רק התגברו ואני חושבת שמימיי לא הרגשתי כל כך טוב, וחוויתי בכל יום מחדש חוויות משמעותיות.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• שחיינית צעירה: "החלום שלי הוא להגיע לאולימפיאדה"
• קיץ קשה: 37 ילדים ובני נוער נהרגו בחופש הגדול
• מיוון ועד תאילנד: כך נראים שיעורי הספורט מסביב לעולם
  

בעוד שבשבועות הקודמים הפעולה המירבית שאני, הקומונה שלי ושאר הקומונות בשכבת שנת השירות עשו, הייתה לחפור בחפירות ארכיאולוגיות כעבודת קיץ כדי להרוויח לעצמנו כסף, השבוע הזה הרגיש כמו מסע ישראלי שני, אך מיוחד בסוגו, למי מכם שיצא לחוויה שכזו במסגרת בית הספר ומכיר. 

בשבוע הזה למדתי להכיר יותר את "תנועת תרבות", הגוף שבו אני עושה את שנת השירות שלי. ראיתי יותר ויותר כיצד הוא מוקיר ומכבד אומנות מכל סוגיה, והבנתי עד כמה המכנה המשותף הזה, הזיקה לאומנות מכל סוג שהוא, מחבר כל כך בין 130 בני נוער בשכבה שחוו כולם את הסמינר. למדתי כל מיני מושגים חדשים, למדתי עוד על הדרכה, חברות, בניית פעולה וכל הבא ליד שקשור לתנועת נוער - והכל על ידי תאטרון, שירה, פואטרי סלאם מדהים ורבים אחרים.

"למדתי להכיר יותר את תנועת תרבות" © צילום פרטי

 בערב האחרון, התברר לכולנו שבשונה משאר הגרעינים בתנועה, שמלאה באנשים שעושים אומנות מכל סוגיה, ישנו גרעין ספציפי אחד שיתעסק במהלך כל השנה בתחום אומנות אחד בלבד - פואטרי סלאם או "ספוקן וורד", למי שמכיר את זה כך.

למעשה, מדובר בקטע מוזיקלי עם חרוזים שיותר מדקלמים אותו מאשר שרים. סוג קריאה שהוא בין דקלום בקצב לראפ. בערב האחרון צפינו במופע כזה, כאשר כל אחד מחברי הגרעין שמתעסק בתחום עלה ועשה קטע מיוחד שמדבר על משהו משמעותי בחייו. מעבר לכישרון המדהים שהתגלה שם, התגלה מול עיניי דבר משמעותי לא פחות גם כן. אף אחד מבני הנוער שישב כקהל כמעט ולא צילם את העניין לרשתות החברתיות, אלא ישב בשקט, מרותק, מרוכז, מעודד ותומך בכל אחד העולה על הבמה. בסיום כל קטע הקהל השתגע מאהדה ומחיאות כפיים, וראה בבת אחת כמות מטורפת של אנשים המאמינים בחופש היצירה ובאומנות, דבר אשר עשה לי טוב בלב.

"הרגשתי חיה" © צילום פרטי

בנוסף, לאחר ההופעות המדהימות הייתה מסיבה מהנה, וכן חוויתי סדנת ספוקן וורד, שאותה העבירו לשאר הקומונות חברי הגרעין, אשר שלחו אותנו למשימת כתיבה שכזו, בה ישנם צירופי מילים שונים שכתובים על פתקים. כל אחד מאיתנו בחר פתק אחד וכותב את מה שאתה חושב עליו בחרוזים. במשימה הזאת פרקתי ופרחתי. בחרתי בצירוף שדיבר אליי והמילים נשפכו מעצמן בקלילות מטורפת על הדף, בחרוזים כועסים המתים לפרוק. זו הייתה משימה משחררת בטירוף ומה שהיה הכי מדהים ומשחרר אחריה היה שלאחר הכתיבה אתה עולה מול כולם ומקריא את מה שכתבת, מה שגם אני עשיתי. ושוב - לאחר הקריאה יש את אותן התגובות שתומכות ומחבקות, כאלה שמעודדות אותך שהיית מצוין וטוב, וגורמות לך להרגיש פשוט טוב.

בפעם הראשונה הרגשתי את החיבור העצום בין נתינה לאומנות. הבנתי עד כמה אני נרגשת מלהעביר לילדים ונוער מעט ממה שאני מתעסקת בו - תחומי הכתיבה והמשחק, לחנך, להקנות ערכים ולהפוך ילדים ונוער למעט יותר סקרנים, חוקרים, נרגשים ומתעניינים. הבנתי בסמינר הזה עד כמה אני יכולה לפרוח ולתת מעצמי ולסביבה, ואין תחושה טובה מזו. מקווה שהשנה תמשיך ותהיה יותר ויותר משמעותית ומיוחדת.