יום ראשון אחרון: "אני מקווה שאסיים עם טעם מתוק"
ספיר ליפקין, כתבת האתר, תכנס גם היום לבית הספר לבושה בחולצה לבנה בדיוק כמו לפני שנתיים. אך היום היא תכנס אחרת מכפי שהכירה את עצמה בתחילת התיכון. מה השתנה בגישה שלה ולמה היא מייחלת? • טור אישי המתאר את התחושות המתלוות ליום הראשון האחרון בספסל הלימודים
אני זוכרת את היום הראשון שלי בתיכון. אחד בספטמבר בדיוק לפני שנתיים. שבע וחצי בבוקר. חולצה לבנה, ג׳ינס שחור, תיק על הגב ואווירה של התחלה חדשה. נכנסתי בשער בית הספר ברגל ימין, עם עיניים בוחנות ועליתי בצעדים איטיים במדרגות לכיוון הכניסה של התיכון, הפעם בתור תלמידה מן המניין בפעם הראשונה.
עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
- עומדים באתגר: מה מצפה לכם בכל כיתה?
- בדקו: מהו המקום המושלם בשבילכם בכיתה?
- הוד מלכותה: העובדות שלא ידעתם על הנסיכה דיאנה
היום, אמצא את עצמי נכנסת שוב לאותו המבנה לבושה בחולצה לבנה בדיוק כמו לפני שנתיים. גם היום אקדים ואכנס עם ראשוני התלמידים כדי לתפוס את המקום הקבוע שלי בכיתה, אשר לא זזתי ממנו מילימטר במהלך השיעורים בשנתיים האחרונות. גם היום אפגוש שוב את כל חבריי לשכבה, שאת חלקם לא ראיתי כבר חודשיים ואחליף חוויות עד שיישמע הצלצול, אשר יקטע בבום את השיחות ויזכיר לנו שהגיע הזמן לחזור ללמוד.
"יש בי את הכוחות הדרושים כדי להגיע להצלחה"
אך בניגוד ליום הראשון בשנתיים שחלפו, תכנס הפעם בשער בית הספר ספיר שלא הכרתי כשהתחלתי את התיכון. ספיר שכבר מבינה שהיא לא שוות ערך למספר שקיבלה בבחינה. ספיר שעדיין שואפת להכי גבוה, אך יודעת שכדי להגיע לשם עליה לחייך אל האתגרים הניצבים בפניה, לחבק את המכשולים העומדים בדרכה ולהגיד לעצמה שתי מילים בלבד: ״אני יכולה!״.
נשמע לכם מובן מאליו להגיד לעצמכם שאתם מסוגלים? אם הייתם פוגשים אותי בדיוק לפני שנתיים, הייתם רואים נערה מלאה במחשבות, אשר סבורה שהתיכון הוא כבר יותר מדי בשבילה. לא אחת מצאתי את עצמי מתייאשת, חושבת שבעוד רגע אני נשברת וחשה שאני לא מספיק טובה, או לפחות לא עונה על הדרישות שאני מכתיבה לעצמי.
אולם, ציוני הבגרות שפורסמו לפני כשבוע הוכיחו לי אחרת. הם גרמו לי להבין שיש בי את הכוחות הדרושים כדי להגיע להצלחה גם כשנדמה לי שהם אינם. הבנתי שהנחישות וההתמדה מנצחות תמיד, ושכל מה שעליי לעשות הוא להמשיך להיות מי שאני ולהתמיד. הבנתי שאני יכולה להצליח גם כשאני משלבת עוד דברים יחד עם הלימודים וכי על מנת להמשיך בדרך הזאת עליי להלחיץ את עצמי פחות, ולקבל כל הישג ותוצאה בזרועות פתוחות.
אין ספור פעמים אמרו לי שכיתה י״ב היא כבר אחרת, שאחרי שעברתי את כיתה י״א אין לי סיבה לדאגות. אבל בכל זאת, אני לא רוצה לעטוף את עצמי בתקוות שיתגלו לי בהמשך כשגויות ולכן אשתדל לקבל את שנת הלימודים האחרונה שלי במערכת החינוך כפי שהיא ולנצל אותה ככל הניתן. וכעת, שאני כבר שמיניסטית באופן רשמי, נותר לי רק לייחל לכך ששנת הלימודים הקרובה תהיה עבורכם ואף עבורי הכי מוצלחת שאפשר לבקש. אני מקווה שאלמד, אהנה, אחווה, אגלה עניין והכי חשוב - אסיים את התיכון עם טעם מתוק בפה ועם כמה שיותר חוויות שיוותרו בזיכרוני תמיד כשם ששמונה הפוך הוא אין סוף.
|
|