שמי נועה רשף ואני הילדה הכי קטנה בבית מתוך שלושה אחים. כשהייתי בת חודשיים, עלה בטיפת חלב החשד הראשון שאיני שומעת ובגיל שלושה חודשים כבר הרכבתי מכשירי שמיעה. אמא שלי, שלמדה היטב את הנושא, הבינה שצריך לשמוע כמה שיותר מילים עד גיל ארבע. עבורה המושג "כמה שיותר" היה מספר אין סופי ולכן מאותו הרגע היא עזבה את העבודה שלה למשך שנתיים ולא הפסיקה לדבר אליי, לעתים אף בזמן השינה, כי אמרו לה שהמוח קולט גם אז. 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• עוצר את האובדן הבא: "אפשר לצאת מזה"
• אמ;לק: בית המלוכה מתכונן להריון וסערה בנבחרת ישראל
• באנו לעזרת חבר: שריף וסנסה מחכים לכם
  

בגיל שנה עברתי ניתוח שתל המאפשר לי לשמוע. אחיי התייחסו אליי כאל אחות רגילה: שיחקו איתי, צחקו איתי ורבו איתי. פתאום הבנתי שאני יכולה להוריד את המכשיר ולא לשמוע אותם כשהם מקללים, וזה חרפן אותם. אך בזכותם גדלתי כמו ילדה רגילה ולא הרגשתי שונה אף פעם.

"התייחסו אליי כאל אחות רגילה" © צילום פרטי

הסביבה זקוקה להסברים

כשהגעתי לגן חובה הבנתי לראשונה שהסביבה צריכה הסברים. הגננת פנתה אליי ביום הראשון וסיפרה לי שהיא מתכננת להזמין את אמי לגן כדי שתסביר לילדים על המכשירים שלי ועל הקושי בשמיעה. אמרתי לה: "אין צורך, אני אסביר להם לבד" וכך היה. הם ידעו שאם אני לא עונה, זה מפני שאני לא שומעת אותם וכדאי שיטפחו לי על הכתף. כך היה גם ביום הראשון של כיתה א'. ביקשתי מהמחנכת להסביר לילדים בעצמי והיא הסכימה.

אני מרגישה שכשמדברים על הנושא מובן יותר לכולם איך להתנהג. בהפסקות המצאנו משחק של קריאת שפתיים, אני הורדתי את המכשירים והייתי צריכה לנחש מה חברות שלי אומרות לי. מדי פעם הקניטו אותי ילדים מכיתתי וקראו לי "חירשת". המחנכת כעסה מאוד. האמת, לא כל כך הבנתי מה הסיפור. הם פשוט אומרים את האמת. אני חירשת! בחטיבה זה קרה רק פעם אחת. אחד הילדים קרא לי "חירשת", עניתי לו "נכון" ובזה זה נגמר. באמצע השנה העברתי שיעור לכיתה והסברתי לילדים איך אני שומעת, מהם הקשיים שלי ואיך הם יכולים לעזור לי. בדרך כלל הכיתה שלי רועשת מאוד, אך בשיעור הזה היה שקט מוחלט. הם הקשיבו ושאלו שאלות ואפילו המחנך שלי התעניין.

"כשמדברים על הנושא מובן יותר לכולם איך להתנהג" © צילום פרטי

רועש בבית הספר

החיים בבית הספר רועשים, בעיקר בהפסקות או בפעילויות חברתיות. מאחר שאני מדברת רגיל חושבים שאני שומעת רגיל, אבל זה לא כך, אני נעזרת בקריאת שפתיים. עובדה זו יוצרת בלבול בקרב אנשים המקשה עליהם להבין שיש לי קושי. כשלא מבינים את הקושי לא מבינים את הצורך בעזרה. בכיתה, כשהמורה מכתיב ומטייל תוך כדי הוא לפעמים מתרחק ממני ואז נוצר מצב שאני לא שומעת אותו טוב וחייבת להיעזר בשפתיים שלו. אני לא יכולה בזמן ההכתבה גם להסתכל וגם לכתוב, ולכן חשוב לי שיעמוד לידי. השתל מאפשר לי ולבני נוער כמוני תקשורת עם כל בני האדם. אני רוצה להיות בעניינים כמו כולם, אז להבא השתדלו לדבר מולי ובבקשה אל תענו לי "לא משנה" כשאני שואלת "מה?", אלא פשוט חזרו על דבריכם.