רוצה רישיון: "בני הנוער נמצאים במירוץ כדי לעבור טסט"
שחר בן ימיני החלה ללמוד נהיגה בגיל 16 וחצי, אך מאז הכסף שלה ושל ההורים המשיך להתבזבז על שיעורי נהיגה בזמן שהיא חשה בחרדה בכל פעם שהיא נהגה בכביש. היום, שחר כבר בת 18 ומייחלת לכך שאולי תוכל להוציא רישיון כשתתבגר על אף הקשיים המלווים אותה • טור אישי
התחלתי ללמוד נהיגה כשהגעתי לגיל 16 וחצי, כמו כל נער ממוצע. סיפרתי לכל העולם בהתרגשות, ההורים העלו לפייסבוק כדי שגם הסביבה שלהם תדע, אני צייצתי על זה בכל הזדמנות והעלתי תמונה לסטורי לאחר כל שיעור נהיגה.
עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
- המלאכים של יובל: הפרויקט שמנציח את נשמת הנערה
- חיות טוב: בעלי החיים שמכירים את הספורט מקרוב
- ה/11 בספטמבר: הסרטון שקורא לכולנו לפעול למען שינוי
נודע לי כי ממש השבוע החברה הכי טובה שלי עברה טסט ראשון. היא חברת ילדות שלי, קטנה ממני בשנה וכמה חודשים, הבדל די משמעותי באשר לנקודה בחיים בה שתינו נמצאות. אך בלי קשר אני מאושרת בכל פעם שיש לה חיוך על הפנים, או כשקורה לה משהו משמח. לרגע תפסה אותי השמחה גם פה והשתחררה לה לאט לאט. לא כי אני חברה רעה ולא תומכת, אלא כי נושא הרישיון הוא פשוט עניין רגיש, רגיש מדי.
לאט לאט שמתי לב שאני לוקחת יותר ויותר שיעורים. כששמתי לב הייתי קרובה ל-50 שיעורים ומכיוון שזו הייתה שנת י"ב לא יכולתי לעבוד כתוצאה מהעומס, והכסף המשיך לנזול מהכיס של ההורים. עם כל שקל ושקל אני התחלתי לחוש יותר ויותר אשמה, ועם כל שיעור שהמשיך להיות לא מוצלח – יותר כישלון. עוד שיעורים עברו ואני חזרתי מהם בוכה. בעיות קשב וריכוז חמורות התגלו בזכות מורה הנהיגה שלי, וגם כשהתחלתי לקחת ריטלין זה עזר במעט אם בכלל. הגעתי כמעט ל-60, כשאפילו טסט אחד לא היה לי. פשוט כי לא הייתי מוכנה.
כשהבנתי את המושג, הבנתי שאני לוקה בחרדת כביש מטורפת, ושבמקביל אני לא יודעת להתמודד עם כל כך הרבה קשיים שהכביש מציב במקביל. הקורדינציה שלי גם היא רעה בלשון המעטה ואיני מסוגלת בתחושה שלי לנהוג כראוי. הייתי נלחצת ערב לפני השיעור ולפני רוב השיעורים מוצאת את עצמי לא ישנה ולו דקה, ולכן בחמש בבוקר שולחת למורה הודעה ומבטלת. במקרה אחד או שניים עשיתי גם שיעור על אפס שעות שינה, מתחושה עצמית של חוסר ברירה. המורה שלי התחרפן בכל שיעור מחדש על כך שיש שוב את אותן הטעויות ושלמרות שהוא מעיר לי על כך שוב ושוב, אני פשוט לא מסוגלת לשנות. חברות שלי שהתחילו ללמוד אחריי הוציאו רישיון ואני פשוט נותרתי באותו המצב ובתסכול מטורף אחרי כל שיעור ושיעור.
לאחר נקודה שבה הייתי קרובה מאוד להתחלת שנת השירות עם סיכויים אפסיים שהייתי עוברת את הטסט הראשון שלי, קיבלתי החלטה מצערת. החלטתי שאני מפסיקה ללמוד, לפחות לשנים הבאות. דווקא אז, אותה חברה שלי, שקטנה ממני עברה את הטסט ושוב הייתה נקודת שבירה.
הכביש גורם לי לפקפק בעצמי, להרגיש מטומטמת שאני לא מצליחה דבר בסיסי (אך לא בסיסי יאמרו אחרים) שכל צעיר בגילי עושה בכל מדינה בעולם. הוא גורם לי להרגיש כישלון, להרגיש אשמה. אשמה בכל טרמפ של ההורים או הקפצה במיוחד, תלות מעצבנת. אפילו שהם אומרים לי שזו לא טרחה ושאין לי מה להרגיש כך. אשמה על זה שאני בת 18+ ולא נוהגת, אשמה ולא מוכשרת.
עוד בעיה נוראית שיוצאת מכל הרישיון הזה הוא הלחץ החברתי העצום שיש בדבר. בני הנוער נמצאים במירוץ כדי לעבור את הטסט לפני חבריהם, טסט ראשון וקריאות "נו, מה עם טסט?" או צחוק על האדם שלא עבר כבר מספר טסטים נשמעות מכל עבר.
שמעתי מכמה וכמה אנשים את השאלה: "מתי טסט?". מכאלה שידעו עד כמה קשה לי, שזה לא נעים ולא תורם לתחושה הזאת של אותם האנשים, שהם פשוט לא מוצלחים. בבית שלי שמעתי כבר עשרות פעמים את נאום ה"תראי לאיזו קריירה הצלחת להביא את עצמך בתקשורת ובכתיבה. נהיגה זה מה שמטריד אותך? זה לא אומר עלייך כלום", אך זה רק גרם לי להרגיש כמה מרחמים עליי ועל הכאב שלי, וזה תסכל הרבה יותר. הלוואי ופשוט הייתי יכולה להוציא רישיון בדרך שקלה לי, או לפחות לא להוציא רישיון, אך לקבל יחס שווה מהחברה גם אם אני לא נוהגת. אבל החברה לא מאפשרת לי.
|
|