"הייתי אז בתערוכת אינטרנט בינלאומית בבנייני האומה בירושלים במסגרת העבודה שלי בהייטק ופתאום הגיעו אליי שלושה נציגים של הצבא, הוציאו אותי מאולם הכנסים והודיעו לי שמצאו את ערן מוטל בשדה ליד הבית לאחר שהוא הרג את עצמו", מספר ד"ר אבשלום אדרת, יו"ר עמותת "בשביל החיים", על הרגע שהוא לעולם לא ישכח.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• אמ;לק: בית המלוכה מתכונן להריון וסערה בנבחרת ישראל
• באנו לעזרת חבר: שריף וסנסה מחכים לכם
• "המורה כופה עלינו טבעונות / מה לעשות?"

לאחר האירוע הטראגי, הבין אדרת שהמצוקה שבנו חווה במשך שלושת החודשים שבהם היה בצבא, הייתה מצוקה אובדנית ולא מצוקה של בחור שהתגייס לצבא וקצת קשה לו. לדבריו, ערן היה ילד מופנם מאוד וסגור עם מעט חברים. הוא לא שיתף איש בעולם הפיזי, אך הסתבר שדווקא בחר לשתף בפורום באינטרנט, שבו עודדו אותו להתמודד עם הסבל והכאב שהיה לו בדרך המצערת ולהרוג את עצמו. 

לפני זה לא הייתה לכם נורה אדומה שערן עלול להגיע למצב כזה?

"לא", אומר אדרת מבלי לחשוב פעמיים. "היה לו קושי כשהוא היה בתיכון והייתה לו אהבה נכזבת, אבל זה לא הגיע לדברים כאלו. הבעיה הגדולה היא שלפני זה לא הכרתי את הנושא הזה. לא ידעתי עד כמה הוא שכיח, לא הכרתי אף אחד שהתאבד ולא הבנתי שמבחינה מנטלית ערן היה במקום אחר לגמרי".

הנתונים מדברים בעד עצמם

כשד"ר אדרת פגש את הנתונים העגומים באשר לשיעור המתאבדים בישראל, הוא הבין מיד כי מדובר בתופעה רווחת מאוד, בעיקר בקרב צעירים. על פי הרישומים של משרד הבריאות, למעלה מ-6,000 בני אדם מגיעים בכל שנה לחדרי המיון עקב ניסיון אובדנות כאשר 3,000 מהם הם צעירים מתחת לגיל 25, וכן למעלה מ-500 בני אדם מתאבדים בכל שנה, כאשר 80-100 מהם הם צעירים. "מדובר בכמות גדולה יותר של אנשים שמתאבדים מזו של האנשים הנהרגים בתאונות דרכים. למעלה מ-500 בני אדם מתים בכל שנה כתוצאה מהתאבדות ושום דבר לא נעשה".

מה באשר לבני הנוער? אם חשבתם שיש מקום לאופטימיות, כנראה שגם אתם לא נחשפתם מספיק לנושא ולעובדה המדאיגה, שלפיה אחד מתוך חמישה בני נוער חשב אי פעם לשים קץ לחייו. ד"ר אדרת סבור כי אחת הסיבות העיקריות לכך נעוצה במיתוס הקובע שעדיף שלא לדבר על הנושא, כי הוא מביא להדבקות וגורר אחריו עוד אנשים הרוצים להתאבד. "כשערכו מחקרים כדי לבדוק אם זה נכון הסתבר שדיבור על התאבדות בצורה אחראית לא מגביר את התופעה ולא גורם לאנשים להגיד 'איך לא חשבתי על זה?'", מסביר אדרת. "חוששים לדבר על זה. כשמתים ממחלה אומרים שמדובר בכוח עליון, כשמתים מתאונת דרכים מפנים אצבע מאשימה כלפי הנהג הפוגע או התשתיות וכשאדם מחליט לעשות את זה בעצמו קשה לקבל את זה".

 לא מדברים על כך במערכת החינוך

מזה מספר רב של שנים שאדרת מעביר הרצאות בבתי ספר וביחידות צבאיות ועושה לילות כימים כדי להעלות את המודעות למצוקה שנקראת אובדנות. בכל הרצאה שלו הוא חוזר על אותה שאלה: "מה הדבר שהכי מטריד אתכם?" ומופתע בכל פעם מחדש כשהוא מקבל את אותה תשובה קבועה: "למה אף אחד לא מדבר איתנו על זה? למה אנחנו לא יודעים את הסימנים?". הוא סבור שלא מדברים על התופעה הזאת בכלל במערכת החינוך וכי לעתים המנהלים פוחדים להכניס את עמותת "בשביל החיים" לבית הספר שלהם על אף שמהניסיון שלו ההרצאה גורמת לבני הנוער לפקוח את העיניים. "אחרי ההרצאה הם מתחילים לשים לב. להיות הרבה יותר רגישים וזה משפיע גם על עוד דברים. לדיבור על הנושא הזה יכולות להיות הרבה מאוד השלכות חיוביות מבחינת רמת הרגישות של הצעירים".

כיצד הרצאה קצרה, שלאחריה בני הנוער חוזרים להיות מי שהם ולעיסוקיהם, יכולה לפתור את המצב?

"המטרה של השיחות עם ילדים ובני נוער היא לעורר מודעות. התקווה שלי היא שתלמידים ידרשו את השיח הזה ויוכיחו שהם הרבה יותר אחראים. כשיש אמירה אובדנית יש שורה של סימנים אובדניים וצריך לדאוג שהיועצת, המחנכת, או אפילו אב הבית ידעו על זה, ולא להשאיר את המידע אצלך. הצעירים לא תמיד יודעים עד כמה זה חשוב".

איך יודעים שחבר נמצא במצוקה?

"הסימנים שאנחנו מדברים עליהם הם התנהגות השונה מההתנהגות הקודמת. פתאום מתחילים יותר להסתגר, להיות יותר עצובים ופחות רוצים לדבר עם אחרים. יש כאלה שמתחילים לחלק דברים שחשובים להם. מחשבה של המאבד הפוטנציאלי היא 'למה אני צריך את זה?'. כל אלו מדליקים אצלך נורה אדומה. לא כל מקרה הוא באמת אובדני ולכן צריך לנהל שיחה עם אותו נער או נערה ולנסות לברר אם יש להם נטייה אובדנית. אם הנער או הנערה אומרים את זה בבירור - צריך מיד לקחת אותם לאיש מקצוע ולא לחכות עם זה אפילו יום אחד. גם אם הם לא אומרים ויש חשד, חשוב להאיר את תשומת הלב של הסביבה ולהגיד שמשהו קורה כאן. נוח לנו מאוד להדחיק את הדברים האלו ולא לחשוב שהחבר או החברה הטובה שלנו רוצה פתאום להיעלם מהחיים".

חייבים לדבר על זה

ד"ר אדרת מסכם את הראיון בתקווה שהוא יזכה לראות את הנושא הזה בעוד 10-15 שנים כחלק מתכנית הלימודים. "התקווה שלי היא שאותם תלמידים שמוכנים ללכת לפני המחנה יזעקו את הזעקה ויובילו לכך. זה לא סוף העולם ואפשר לצאת מזה. יש הרבה דרכים ותוכניות שיכולות להוריד את מספר ההתאבדויות. אומנם כמו שרופאים לא יכולים לפתור הכל גם אנשי מקצוע לא, אבל את רוב המקרים כן".

למי ניתן לפנות במקרה של מצוקה?

• ער"ן - עזרה ראשונה נפשית, או בטלפון 1201

• סה"ר - סיוע והקשבה ברשת, או במייל sahar.tmicha@gmail.com
  

• הכפתור האדום
  

• המרכז לאינטרנט בטוח של איגוד האינטרנט. בטלפון, בוואטסטפ 054-8-858911, במייל

  safe@isoc.org.il או באמצעות טופס דיווח