בעיניים אחרות: בני הנוער שמתחברים דרך העדשה. צילום: זינה אבו זרקא

בעיניים אחרות: בני הנוער שמתחברים דרך העדשה

בטוח שמעתם לא אחת את המשפט "תמונה אחת שווה אלף מילים", אך מסתבר שלא מדובר בעוד סיסמה ריקה מתוכן, אלא בדרך חיים. הכירו את בני הנוער היהודים והערבים שמצליחים להחיות את המשפט הזה ולגשר בין שתי התרבויות בצל האומנות

לעתים מילים לא מצליחות לבטא את מה שעדשת המצלמה מצליחה לתפוס. בפרויקט "בעיניים אחרות" לוקחים חלק בני נוער יהודים וערבים יחדיו במטרה להעביר את הסכסוך בין שתי התרבויות באמצעות המצלמה המסייעת לגשר על הפער בדרך ייחודית.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

"זה פרויקט של גבעת חביבה שמגשר בין בני נוער ערבים לבני נוער יהודים באמצעות צילום", מסבירה לנו בוגרת הפרויקט, זינה אבו זרקא (17) מכפר ערערה שבאזור ואדי ערה. "הפרויקט עבד במתכונת של פגישה בשבוע", מוסיף אור לוי, בוגר נוסף של הפרויקט (18) ממושב גאולים שבשרון. "במחצית הראשונה של השנה עברנו הכשרה בצילום, מכיוון שלא כולם הגיעו עם רקע בתחום. במקביל, היה לנו גם סמינר של גיבוש והכרות. במחצית השנייה של השנה התחלנו לערוך ביקורי בתים אחת לשבועיים, שבהם כל הקבוצה הולכת לבית של אחד מהמשתתפים ונחשפת לבית, לתרבות, לאוכל ולסביבה שלו. לכל בית היה אופי משלו. גם אצל היהודים וגם אצל הערבים".

לאורך השנה, צילמו בני הנוער שלקחו חלק בפרויקט ביישובים ובבתים שלהם, כאשר בסוף השנה הם ערכו תערוכה שהורכבה מהצילומים שלהם והוצגה בגבעת חביבה. בהמשך, מנחי הפרויקט שליוו אותם אספו את כל הצילומים, סיננו אותם ולבסוף בחרו מהם תמונות ושלחו אותן לתערוכה שהתקיימה בקיץ בניו יורק. במסגרת התערוכה, משתתפי "בעיניים אחרות" שהו במחנה של השומר הצעיר בניו יורק במשך שלושה שבועות שגיבשו את הקבוצה.

אל הפרויקט הגיעה אבו זרקא דרך אמה שעובדת בגבעת חביבה וסיפרה לה על הפרויקט, וכן חברים שהיו בו שנה לפניה. לוי לעומתה, הגיע אל "בעיניים אחרות" דרך פוסט בפייסבוק. "זו התכנית הראשונה שהשתתפתי בה שמחברת יהודים וערבים ורציתי מאוד להיכנס לתוכנית כזו, כי הרגשתי שכל האפשרויות שאני יכול להיחשף אליהן בזכות תוכנית כזו כנראה לא היו ניתנות לי במסגרות אחרות", הוא אומר.

"האומניות היא ללא ספק גשר" © זינה אבו זרקא

"לדאוג שאני לא נמצאת בבועה"

איך ההורים הגיבו להשתתפות שלכם בפרויקט ומה אמרו שאר החברים?

לוי: "ההורים שלי ממש דחפו אותי להצטרף לפרויקט. אבא שלי מאוד רצה שאהיה במסגרת משותפת של יהודים וערבים כי כיום אני לא נמצא במסגרת כזו. למרות שאני גר באזור מעורב, אין בינינו באמת אינטראקציה. הבית שלי מאוד פתוח, גם המשפחה וגם החברים מאוד התלהבו, החברים שלי די מודרניים אז לא הייתה להם שום בעיה עם זה והם מאוד תמכו וזה מדהים אותם שהייתה לי הזדמנות להשתתף בפרויקט הזה. אני כן מכיר אנשים עם דעות קדומות לגבי הנושא הזה, וזה מפריע לי ואני כן מספר להם והם מתעניינים ולומדים ובדרך כלל זה באמת משנה את ההסתכלות שלהם על הנושא".

אבו זרקא: "אמא שלי היא זו שאמרה לי להצטרף לפרויקט. היא יודעת שאני אוהבת צילום, להכיר אנשים חדשים ותרבויות חדשות. אני אוהבת לדאוג שאני לא נמצאת בבועה. רוב החברים שלי כבר השתתפו בפרויקטים שמשלבים ערבים ויהודיים, אז זה נחשב לדבר די רגיל בעיניהם שהחלטתי להשתתף בו".

הפרויקט חושף אתכם לאפשרות של חברה משותפת באמצעות המצלמה. אתם חושבים שאומנות יכולה לגשר על פערי התרבויות?

אבו זרקא: "כן, כמו שאוכל מגשר בין תרבויות, אומנות מגשרת. את מביעה את מי שאת באומנות שלך ואם הצד השני גם עושה את זה את מתחילה להבין אותו ואת מה שהוא מביע, ומספר דרכה. אומנות זה לספר על עצמך ולהוציא את כל מה שיש בך. אני חושבת שגם אם זה רק מתחיל לגשר, זה עושה הרבה מאוד. אם אנחנו לא נגשר, זה לא יקרה מעצמו. אפילו דבר קטן יכול להפוך למשהו גדול".

"לגמרי", קובע לוי. "האומנות היא ללא ספק גשר. זה יכול לעבוד בכל כך הרבה תחומים חוץ מצילום. בציור, בסרטים, במוזיקה ובפרוייקטים פיזיים שנבנים ונעשים. היהודים ברובם לא יודעים ערבית והערבים ברובם יודעים עברית, אבל לפעמים הם לא מרגישים בנוח לדבר עברית. הם מרגישים שהעברית שלהם לא מספיק טובה בשביל שהם יתבטאו בסביבה יהודית. בפרויקט חלקם באמת דיברו איתנו באנגלית, כי הם לא הרגישו בנוח לדבר בעברית, אז הצילום במקרה הזה מגשר על השפה. אומרים שתמונה שווה אלף מילים וזו לא סתם קלישאה. היו איתי חברי פרויקט שלא דיברתי איתם הרבה, אבל התמונות שיצרתי איתם ביחד והחוויות שחווינו ביחד במהלך הפרויקט באמת הוכיחו ששתיקה שווה זהב".

מה הדבר שהכי בלט בעיניכם בתמונות שצילמתם?

לוי: "הדמיון. יום אחד היינו בקיבוץ וצילמנו את השדות והנוף שלו, כששבועיים אחר-כך היינו בכפר ערבי וראינו את הנוף שצילמנו. צילמנו בני משפחה וכשעברנו על התמונות לא ידענו להבדיל בין התמונות מהקיבוץ ובין אלו מהכפר. בסופו של דבר, אנחנו כל כך דומים והחברה היא זו שמבדילה בינינו. הדמיון שמתגלה כשכן נפגשים שובר את הסטיגמות, הדעות הקדומות ויוצר את החברויות. צריך ליצור כמה שיותר הזדמנויות ומפגשים. לא מפגשים חד פעמיים של 'היי, ראיתי ערבי, הלכתי", או מעגלי שיח שלא מובילים לשום דבר. לא חסרות דוגמות לפרויקטים שמשלבים נוער יהודי וערבי. זה מה שבאמת יוביל לזה".

אבו זרקא: "תמונה שאני צילמתי. באחד מביקורי הבית היינו בכפר ערבי והיו איתנו אמא של אחד המשתתפים היהודים ואמא של המשתתפת שביקרנו בכפר שלהן. צילמתי אותן, כך שרק חצי פנים של כל אחת מהן נכנס בפריים. את מסתכלת על התמונה ואת רואה אישה ערבייה ואישה יהודייה ומבינה שהן לא כאלו שונות. חצאי הפנים שלהן משלימות לפנים שלמות".

התמונה שזינה צילמה בזמן הביקור שלהם © זינה אבו זרקא

"כולנו בני אדם"

נושא התערוכה שלכם היה ״כאן נולדנו״. אתם מרגישים שהוא גרם לכם ללמוד יותר על על המגזר האחר? 

אבו זרקא: "בכל יום אתה לומד משהו חדש. אומנם יצא לי כבר לקחת חלק בהרבה בפרויקטים כאלו, אבל אני חושבת שבכל הכרות עם הצד השני אתה לא מפסיק ללמוד".

לא היו ביניכם מתחים ועימותים בזמן העבודה על הפרויקט?

לוי: "אין מישהו שתסכימי איתו על הכל. בפרויקט אנחנו מגיעים ממסגרות שפחות מכירות זו את זו ורוצים ללמוד. לפעמים העניינים התלהטו, אבל אין מה לעשות. אנחנו עוברים תהליך, נחשפים להמון דברים ופותרים את זה. כל אחד מציג את הצד שלו, ולפעמים אנחנו משתכנעים מהטיעונים שלהם והם משלנו. זה לגיטימי וזה קורה. זה לא קשור לקבוצה, זה קשור לחוסר בידע קודם שיכול להוביל להתלהמות".

ומה באשר למחסום השפה?

אבו זרקא: "אנחנו כן יודעים עברית, אנחנו לומדים עברית, אבל אנחנו לא מדברים. אין לנו הזדמנויות ביומיום שלנו לתרגל את העברית המדוברת, אז אנחנו לא דוברים אותה כל כך טוב. בפרויקט, השפה העיקרית הייתה עברית, אבל כן מדי פעם השתמשו בתרגומים".

לוי: "מדי פעם לנו, היהודים, היה קשה עם הידיעה שהם יודעים את השפה שלנו טוב ושאנחנו לעומתם יודעים מילות סלנג, ושחוץ מזה אין לנו ידע רב בשפה שלהם. זה משהו שדיברנו עליו לאורך השנה, שזה לא בסדר שאנחנו לומדים ערבית ברמה בסיסית, או ברמה ספרותית שאפילו הם לא משתמשים בה".

"זו התחושה הכי טובה בעולם" © זינה אבו זרקא

"אנשים רואים אותנו כהשראה וכדוגמה למנהיגות"

לפני כחודש התערוכה שלכם הוצגה בניו ג'רזי. איך הייתה התחושה?

לוי: "זה היה השיא. לקחת את כל מה שעשית במהלך השנה ולהציג אותו לעיניים חדשות. כל התהליך שיצרת בעצם מוצג לאנשים שלא מכירים אותך, אולי הם שמעו קצת על הפרויקט ועל מאיפה באת. הם נדהמים, אתה נדהם וזו התחושה הכי טובה בעולם כשאנשים רואים את התמונות שלך, וקונים אותן כשהכסף נתרם למען הדורות הבאים של התוכנית. זו תחושה כל כך נעימה שהרבה אנשים רואים אותנו כהשראה וכדוגמה למנהיגות. הם נותנים מוטיבציה, תחושה טובה וגורמים לך לרצות להמשיך לעשות את זה".

אתם מרגישים שהשתנה בכם משהו מאז שהצטרפתם לפרויקט? במה זה מתבטא?

אבו זרקא: "אני חושבת שכן. הבנתי שאם אני ארצה לעשות משהו, אעבוד ואקח על עצמי אחריות, אני אוכל לעשות אותו ולשנות משהו בעולם".

לוי: "אני הרבה יותר שם לב לאנשים שמשתמשים בערבית כקללה ואני הרבה יותר מחובר ומקשיב לתקשורת. אני  רוצה לעשות דברים מעבר , לשמוע זווית שנייה ולראות אם מה שיש שם נכון. הרבה יותר חשוב לי לשמוע את הצד השני של הסיפור, אני לא לוקח שום דבר כמובן מאליו. אני תמיד בודק, גם אם זה לא קשור בערבים ויהודים וגם אם זה לא בתקשורת".

 



תגובות