אין יום שישי 13 אמיתי בלי סיפורים שיהפכו את היום הזה למפחיד באמת. אז אם גם אתם לא הספקתם להתכונן בהתאם ובכל זאת רוצים לנצל את ההזדמנות כדי להעביר את הערב הקרוב בכיף ועם קצת צמרמורת, כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להקריא בקול את חמשת הצ'יזבטים הבאים ולהכין את כל הבית מראש לצרחות שלכם. מוכנים להתחיל לשקשק?

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• "מרגיש שהכל חסר משמעות וריק"
• שישו ושמחו: 60 שניות על שמחת תורה
• עושים טוב: בני הנוער שפותחים את הלב בחופשת סוכות
  

101

בקצה הרחוב, בחלק הנידח של העיר, עמד לו בית ישן בן 40 שנה, שאליו עבר לאחרונה זוג צעיר. אך מה שהם לא ידעו הוא שבבית הזה אף אחד לא גר כבר 35 שנה, מאז שהדיירים האחרונים שהתגוררו בו נעלמו מסיבה שאינה ידועה עד היום. 

ביום שבו הם נכנסו לבית, הופיעה חריטה קטנה של הספרה 1  משני צדי הדלת, אבל הזוג לא הבחין בכך. ביום השני, כבר הופיעה חריטה אחרת, של הספרה 2 והמספר הקודם נעלם באורך פלא, ממש כלא היה. מדי יום, התופעה הזו המשיכה. בכל יום שעבר הופיעה על הדלת חריטה אחרת, עד שהגיע היום ה-101. 

באותו היום, שב בן הזוג מעבודתו בזמן שאשתו הייתה בבית ובישלה לשניהם ארוחת ערב. לפתע, כשסגר את הדלת, היא ננעלה בקול משונה. זה לא היה צלילה של הרוח ואף לא אדם מבחוץ, איש לא נעל את הדלת! הבעל ניסה לפתוח אותה בעוצמה שוב ושוב, אך הוא לא הצליח. טירוף החל להיאחז בו, עד שהבחין לפתע בספרה 101 שהייתה חרוטה על גב הדלת.

כולם שמעו על הסיפור מאחורי הבית, אך הם אף פעם לא האמינו לסיפורי מעשיות ולשמועה, שאומרת שנפטרה שם זקנה בת 101 ועד היום לא מצאו את גופתה. פתאום הם שמעו קול דק ואיטי המתפרץ לחלל החדר ואומר: "היו לכם 101 ימים לברוח מכאן, עכשיו כבר אין דרך חזרה. התכוננו ל-101 ייסורים שמהם אף אחד לא ייצא חי".

הבובה סטפני

לאמילי יש יום הולדת שש וכל חברי הכיתה הוזמנו למסיבת יום הולדתה. בסוף הערב המרגש, היא רצה בהתרגשות לסלון כדי לפתוח את המתנות. אמילי קיבלה בגדים, תכשיטים, ספר חדש וגם את הבובה סטפני. "איזו בובה מכוערת", היא עיוותה את פניה וזרקה הצדה את הבובה עוד לפני שהוציאה אותה מהאריזה. 

השעה הייתה כבר חצות. דממה שררה בכל הבית עד שהבובה התעוררה ברגע מפתיע. היא לקחה סכין, מחט וחוט, והתקדמה לכיוון חדרה של אמילי. "אמילי עומדת למות", אמרה הבובה בעודה מתקדמת באיטיות לחדרה של אמילי. "סטפני נוקמת באמילי, אמילי עומדת למות", היא חזרה על עצמה שוב ושוב.

הבובה סטפני, שעד לפני שעה נראתה עוד בובה רגילה, פתחה את חדרה של אמילי באיטיות ונכנסה פנימה, בעוד ממשיכה לומר: "סטפני נוקמת באמילי, אמילי עומדת למות". הבובה סטפני עלתה על מיטתה של אמילי ובמהירות עזה החלה לתפור את עיניה בצורת איקס. אמילי התעוררה ברגע שהמחט הונחה מעליה והחלה לצרוח בהיסטריה, לדמם ולדמם. ההורים התעוררו ורצו לחדרה של אמילי, אך למרבה הצער - הם לא הספיקו להגיע ברגע האמת.

"עכשיו אמילי מכוערת, סטפני יפה. אמילי מתה", הכריזה הבובה. כשהשניים הגיעו לחדרה הם ראו את עיניה תפורות בצורת איקס, את פיה תפור ואת הסכין נעוץ עמוק בתוך גופה. הבובה סטפני נחה על המיטה כשהיא דוממת, יחד עם שאר בובותיה של אמילי.

טיול שנתי אחרון

חורף, לילה ו-300 תלמידים ביער אחד. ברוכים הבאים לטיול השנתי האחרון, שכבת י"ב בגולן. אבל בניגוד למה שטבעי לחשוב, היה זה לילה די שקט. כל התלמידים ישנים בנחת באוהלים שבנו חוץ משלושת התלמידים מכיתה י"ב, שהחליטו שאת הלילה הזה הם לא יעבירו בשינה. הם הצטיידו בפנסים, חטיפים ושתייה, וליתר ביטחון לקחו איתם גם אולר וסמארטפונים. שני בנים ובת אחת, חבורה אמיצה שתמיד חיפשה אחר הרפתקאות, ולכן היא פעלה בניגוד לכללים ולהוראות, ויצאה לטייל לבדה ביער, בלילה החשוך והקריר.

 בעודם מהלכים ביער הסבוך, הם נתקלו במערה חשוכה. "למה שלא ננוח בפתחה?", הכריז אחד מהם ובתוך דקה שלושתם התיישבו. לאחר מספר דקות, הם הבחינו בכך שקולותיהם של הצרצרים פסקו והמעלות צנחו משמעותית. השקט היה חזק מדי, ערפל החל להתפשט סביבם והתחושה הייתה מוזרה מאוד. הם הבינו שמשהו לא שגרתי קורה.

לפתע, הם שמעו קול של נשימות כבדות, בהלה אחזה בהם. הם נעמדו והחליטו לעזוב את המקום ולחזור אל הכיתה, אבל את הדרך חזרה היה בלתי ניתן לראות. נשמעה צרחה עזה מפיה של הנערה, שלאחר מכן נעלמה כלא הייתה. "זה מהמערה", אמר אחד מהם, נאחז באימה. איפה חברתם?

פתאום הם ראו עיניים מתוך המערה, עיניים ענקיות הצבועות באדום בוהק. לאט לאט התקרב אליהם יצור משונה, והם מעדו אחרונית עד שהוא שלח לעברם שתי ידיים ענקיות וארוכות במהירות, ואחז בהם. טרפיו ננעצו עמוק בגופם שדימם והוא הכניס אותם פנימה לחשיכה של מוות. בבוקר שלמחרת, צוות המורים והמשטרה ערך מסע חיפושים אחר עקבותיהם, אך הם לא נמצאו. והמערה? נעלמה כלא הייתה.

סיאנס

תמיד אמרו שאסור לעשות סיאנס, שזה מטריד את המתים וברגע שהם יורדים לעולם החומר מעולם הרוח, הם לא רוצים לעלות חזרה, משום שבעולם הרוח נשמתם סובלת בגיהינום. קובי, דנה ואלינור פקפקו בקיומן של רוחות, ובכלל בכל נושא הקשור לעולם הבא, והחליטו לעשות הערב סיאנס כדי להוכיח את צדקתם.

הם ישבו מסביב לשולחן כשבמרכזו הונחו לוח עם אותיות, כוס, ונרות דולקים. החדר היה חשוך וכל החלונות והדלתות היו סגורים. "רוח האם את כאן?", שאלו בפה אחד לאחר שניסו לזמן את הרוח, אך שום מענה לא היה. הם שאלו שוב, אך שום דבר לא קרה והכוס לא זזה מילימטר ממקומה.

"אמרתי לכם שאלו שטויות", אמרה דנה והורידה את האצבע מן הכוס בהבעה של ייאוש. כל השאר הורידו את האצבעות אחריה ורגע אחרי נשבה רוח חזקה בחדר, שכיבתה את כל הנרות.

"מה זה?", שאלה אלינור בבהלה. החלונות היו סגורים". הקור שרר בחדר ושלושתם הביטו זה על זה במבט מפוחד. הרוח נשבה שוב, החלונות והדלתות נפתחו לפתע, והאורות דלקו וכבה בזה אחר זה יחד עם מכשירי הטלוויזיה והרדיו.

שלושתם החלו לצרוח, קמו מיד ורצו לעבר דלת היציאה, אך היא נטרקה עוד לפני שהספיקו להגיע לעברה. הם ניסו לפתוח אותה וכשלו. "מה עם החלון הימני?", הציע אחד מהם ומיד לאחר מכן גם הוא נסגר, ואחריו גם שאר החלונות. צל שחור בדמות אדם הופיע על החלון והדם החל לטפטף על פניהם. הם חשבו שהם מדמיינים, שהם אולי באמצע חלון, עד שהצל אחז בסכין.  לא הייתה להם שום דרך לברוח. הרוח בחרה לה את הקורבן הראשון. מהערב הזה איש לא יצא חי.

בית הקברות העתיק

אריק הלך לבית הקברות כדי להניח זר על קבריהם של אביו ואמו, אשר כבר אינם בין החיים. הוא התייתם לפני שנה בדיוק והיום אזר אומץ לראשונה כדי לעלות לשם, ולומר להם שלום. בדרכו אל הקבר, הוא נתקל בקברן, שאמר: "אל תשכח לצאת מבית הקברות לפני השקיעה". אריק שתק והמשיך לחלוף על פני הקברים האחרים עד שמצא את החלקות שחיפש.

הוא לא הפסיק לדבר לעברם, לבכות ולהשתטח, ומרוב עצב ועייפות, הוא בטעות נרדם על פני האדמה, בין שני הקברים. אריק התעורר בבהלה וראה שהשמש אט אט שוקעת, זוהי שעת דמדומים. בקרוב השמש תעלם כמעט לגמרי. אריק נבהל, נעמד מיד והחל לרוץ לעבר שער בית הקברות. השמש המשיכה לשקוע והוא רץ, דרך ארוכה עוד הייתה לו.

לאחר מספר דקות הוא ראה את שער בית הקברות מרחוק, והשמש כמעט שקעה לגמרי. היו לו רק מספר שניות. הוא רץ במהירות כאילו חייו תלויים בכך, אך הוא לא הספיק. קרני השמש האחרונות נעלמו ולפתע נסגר השער. "שלום אריק, התגעגעת אלינו?", הוא שמע קול צרוד לוחש לו באוזניו. מיד הוא הסתובב וראה מולו שני אנשים, את אביו ואת אמו.