זה התחיל בקמפיין "לתת חמש" ונתתי. נתתי לעצמי, לעתיד שלי ולמדינה שלי כביכול. למען האמת, זה לא בדיוק התחיל שם - אבל בתור ילדה צעירה פחות הרגשתי את זה. כשהסבירו לי שכשאהיה גדולה אוכל להיות כל מה שארצה, לא הרגשתי את המגמה המדכאת הזאת בכל מקום. אך ככל שהתיכון מתקרב לסיומו, השעון לעבר "החיים האמתיים" מתקתק בעוצמה רבה יותר. הרגשתי שפתאום יותר ויותר אנשים חושבים שיש להם את הלגיטימציה להסביר בעדינות מסוימת וללא כוונה לפגוע, שמחשבים זה מקצוע לחיים, לפחות יותר מאשר ספרות.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• צעירים ומשפיעים: בני הנוער המרשימים שבחר מגזין טיים
• נערה שעברה בריונות: "זה לא מגיע לאף אחד"
• הדור הבא: הפרויקט שיפחית את האלימות במגרשים
  

כמה פעמים בחייכם שמעתם את המשפט "זה יעזור לכם בחיים"? אני בטוחה שאין ספור פעמים, וגם אני שמעתי אותו לא מעט. אבל לדעתי, האנשים שאומרים אותו לא באמת יודעים מהי הצלחה. הם לא יודעים שאני גוררת את הרגליים שלי כדי להגיע לכל שיעור שאני, למעשה, בכלל לא רוצה ללמוד. כמובן שלימודי הליבה הם סיפור אחר, אך באשר למגמות, לתארים שבאים אחר-כך וכן, אפילו למקצוע בו תבחרו - אני לא בטוחה אם תהיה לכם בעניין בחירה אמיתית. בחירה שתעשו אותה מתוך התעניינות טהורה, אהבה לנושא ורצון להתעמק בו. אני מאמינה שלא במגמות בתיכון ולא בתארים אמורים לשבת אנשים שלא רוצים ללמוד את הנושא, עד שכבר נותנים לנו לבחור.

"השעון לעבר החיים האמיתיים מתקתק בעוצמה" © shutterstock

חבל לי שקשה מאוד לעשות בחירה כזאת במציאות של היום. במציאות שבה לא מעריכים פילוסופים, שבה כמעט רוב האנשים שמסביבי ובגילי לא יודעים מי זה קרל מרקס או דוד אבידן. ולא, זו לא אשמתם. אם תשאלו אותי, בישראל של 2017 אין מספיק משמעות לרוח ולאמנות. בין אם זו אמנות של מילים, של צלילים או של תנועות. בתור תלמידה במגמת מוזיקה, אני יכולה להעיד על כך כמות שהפעם שאמרו לי שאין קריירה במוזיקה היא אינסופית - כמעט כמו המספרים במתמטיקה. באופן אישי, זה מעציב אותי בכל פעם מחדש. בעיקר מכעיס אותי שאני צריכה לקבל את זה, כי ככה סיפרו לנו - שהעולם היום הוא טכנולוגי, ושמי שרוצה דברים אחרים אין לו ולאומנות שלו מקום. לו קיזזו בתקציב. לו ולא למגמת הסייבר.

עוד לא הזכרתי את מערכת החינוך של היום ודברים "מקולקלים" אחרים שאני מוצאת בה, אבל מה שמפריע לי יותר מכל היא העובדה שאני מאמינה באמת ובתמים שלכל אחד ואחת מאיתנו יש תחום שמעניין אותו. מכאן הדרך אל האושר חייבת להיות הרבה יותר פשוטה מאשר כשלומדים דבר ששונאים בשביל מישהו אחר. אני סמוכה שאם היו נותנים לכל אחד ואחת מכם לבחור מה ללמוד ואומרים לכם שמה שלא יהיה, העתיד שלכם לא "יתפרק" - רובכם הייתם בוחרים אחרת. אולי בעולם כזה חלקנו היינו אוהבים יותר את בית הספר ואולי לא היינו כל כך נאבקים כדי לשבת על התחת וללמוד.

"לכל אחד ואחת מאיתנו יש תחום שמעניין אותו" © gettyimages

מעבר לטובתו האישית של כל תלמיד, אני רואה את ההומניות והאומנות כהכרחיים לחברה שלנו. הרי השיעורים של לומדי מקצועות הרוח יורדים משנה לשנה והנתונים מדברים בעד עצמם. רק 14% למדו אותם באוניברסיטאות במהלך שנה שעברה. נכון, המדע אומנם מפתח את החברה והגילויים שלה הם אלו המובילים אותה למחוזות נפלאים, ואין לי שום זלזול בכך. אולם, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שאנחנו חברה אנושית שלא מרבה ללמוד מקצועות הומניים. על פי ראות עיניי, אם לא נקדיש להם מספיק חשיבות - אנחנו עלולים לאבד את המימד האנושי ולהרגיש אסופת רובטים אקראית. רק דמיינו עולם שאין בו סרטים, ספרים, או מוזיקה וחשבו עד כמה מתחשק לכם לחיות בו. זו השעה שלנו לשמר את החופש שלנו והכי חשוב - להיות האנשים שאנחנו באמת רוצים להיות, כל אחד בדרכו שלו, אף אם זה דורש מאיתנו ללכת נגד הזרם.