אלון דיאז דנסס, תלמיד כיתה י"ב בתיכון אוסטרובסקי ברעננה הוא אות ומופת לפנים היפות של החברה הישראלית. רק בן 18 וכבר נזקפת לזכותו פעילות חברתית ופוליטית עשירה בנוער "יש עתיד" ב"רוח עמיתי", ובתנועת נוער "דרכנו" שייסד, וזאת על אף המכשולים הרבים המלווים אותו לאורך כל הדרך, עוד מהרגע שעלה ארצה מארגנטינה בשנת 2012. אם תפגשו אותו מקרוב, תבינו מיד שדיאז דנסס אינו נותן לשום קושי להפיל אותו. הוא מלא במוטיבציה לאורך כל הדרך ומכוון מטרה. "זה תמיד היה חלום להגיע לישראל. למדתי בבית ספר יהודי, אז זאת תמיד הייתה השאיפה של המשפחה. רצינו להיות חלק מהמפעל הציוני", הוא מספר על הרגע שבו משפחתו החליטה לעלות ארצה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• ליצן בעל ארבע רגליים: הכלבים שמתחפשים בהלאווין
• מלכות אמתיות: מלכות היופי שפועלות למען החברה
• כוח ישראלי: עשרת הספורטאים שכבשו את הפסגה

חששת בהתחלה?

"מאוד חששתי בהתחלה, אבל ידעתי שאני לא הראשון ובטח שלא האחרון. האמנתי שבסוף יהיה בסדר, וככה היה".

זוכר את הרגע שבו נחת בארץ?

"זה היה רגע מרגש מאוד, זוכר את עצמי קצת בוכה. כשהגענו לנתב”ג מישהו מהסוכנות היהודית חיכה לנו וליווה אותנו עד המונית שלקח אותנו למרכז הקליטה ברעננה".

שום דבר לא עוצר אותו

בתחילת שהותו של דיאז דנסס בארץ, הוא נתקל בקושי רב לתקשר עם האנשים ואי ידיעת השפה העברית אינה הוסיפה לו. אולם, עם הזמן הוא הצטרף לתנועת 'רוח עמיתי', שבה רכש חברים ולמדת עברית. "ביום שהגעתי לארץ לקחו אותי אליה. למרות שעברו מאז חמש שנים, החברים שהכרתי בה מלווים אותי עד היום. זה חלק חשוב ומרכזי בתהליך הקליטה שלי".

היה רגע שבו חשת בייאוש?

"כן, הוא מודה". "אבל באותו הרגע נזכרתי שהכוח לשנות את המצב וגם את עצמי נמצאים בידיים שלי. לא נשברתי, והמשכתי לקדם את הערכים ואת האמונות שלי".

עברו חמש שנים מאז שעלית ארצה. מה השתנה בך במהלך פרק הזמן הזה?

"השתנתי כבן אדם. יש לי הרבה יותר כלים, הרבה יותר ניסיון וכבר התחלתי לסלול את דרכי לעתיד. פיתחתי מערכות יחסים חדשות, הכרתי המון מקומות ואנשים חדשים. הערכים הם אותם ערכים, אבל הדרך הרבה יותר משוכללת".

מרגיש ישראלי לכל דבר?

"לגמרי, אני מרגיש חלק מהעם שלי, מרגיש חלק מהאדמה ומחויב להגן עליה בכל מחיר. הציונות היא כבר לא חלום. הסבים שלנו הקימו את הארץ, ההורים שלנו לחמו בשביליה ואנחנו צריכים לפתח אותה. זאת האמונה שלי, זאת הדרך. אני מאמין שאנחנו כדור של בני נוער ישראלים צריכים להגשים".

זכור לך מקרה שבו התייחסו אליך באופן לא מכיל ומקבל?

"קורה לי הרבה שצוחקים על המבטא שלי, לפעמים יורדים עליי. קרה לי פעם שממש נעלבתי." הוא מספר, "נער אחד אמר לי פעם: 'אין לך שום זכות להביע את עמדתך הפוליטית על ישראל, מכיוון שאתה לא ישראלי'".

עדיין יוצא לך להיתקל במקרים כאלה בשגרה היומית שלנו?

"לגמרי, לא רק כלפיי. אני רואה הרבה מקרים כאלו כלפי עולים מצרפת, מארצות הברית וממדינות אחרות. עדיין לא מקבלים את העולים במאה אחוז".

נציג החזון החדש

הוא לא מסתיר את געגועיו לילדות בארגנטינה. אך לדבריו, הוא מתגעגע לאנשים ולא לארגנטינה עצמה. הרגעים המשמעותיים שעבר שם חרוטים היטב בזיכרונו עד היום, הן הטובים והן הפחות, שעל גבם בנה את הזהות היהדות שלו. לפני כשנה הוא חזר לאותו המקום, לעיר הבירה של ארגנטינה, אבל הפעם כשליח צעיר. "זאת הייתה גאווה ענקית, לחזור למולדת הישנה כנציג של החזון החדש", הוא מספר.

אם היה לך את הכוח לשנות משהו בחברה שלנו, במה היית בוחר?

"הייתי משנה את מערכת החינוך, מבטל את כיתות העולים ומשקיע משאבים בכך שהעולים יהיו בכיתות מעורבבות עם ישראלים. כיתת העולים מונעת מהעולים להכיר את העולם האמיתי. כיתה כזאת רק גורמת להם להיות מרוכזים בהכרות עם הדומים להם".

 מה אתה מאחל לעצמך ולנוער בישראל לכבוד יום העלייה?

"שנדע לקבל יותר, שנדע להכיל יותר ושנדע לכבד כל תרבות ולקחת מכל תרבות את הדברים הטובים".