יונה כהן (56) גרושה ואם לחמישה המתגוררת בתקוע עלתה ארצה בשנת 1973, מספר חודשים ספורים טרם נפתחה מלחמת יום הכיפורים. כשכהן עלתה לישראל, היא השקיעה את כל מרצה בלימודי המשפטים והתלמוד, עד שלפני 20 שנה, היא הגיעה להחלטה, ששינתה את חייה מקצה לקצה - מעבר לעולם ההוראה. "תמיד הרגשתי שיש לי יותר מה לתרום בתחום החינוך. לא הרגשתי שאני מממשת את עצמי במשפטים. כאב לי לראות את הבחורים שמגיעים למשפט. ידעתי שאם הם היו מקבלים התחלה אחרת, הם לא היו מגיעים לשם. הרגשתי שזה מדבר אליי יותר ושיש לי יותר מה לתרום".

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• העיצומים ממשיכים: המורים ישבתו מחר ב/82 תיכונים
• השבוע בעבר: הפרס שהשאיר אחריו חותם גדול
• בחנו את עצמכם: עד כמה אתם מכירים את הזכויות שלכם?

קיבלת תמיכה מההורים, או שמא הם התקשו לקבל את הדרך שהתווית לעצמך?

"אני מגיעה מבית דתי - לאומי, שמתגייס לצבא וחובש כיפה. ההורים שלי העריכו את הרצון שלי לפנות להוראה. אבל הסביבה התפלאה מאוד, שאחרי שלמדתי ארבע שנים ועשיתי סטאז' במשך שנתיים, החלטתי לזרוק את התעודה. לא נתתי לזה להפריע לי ונסמכתי על ערכים של נתינה וחינוך".

את גם גיסתו לשעבר של שר הפנים, ח"כ אריה דרעי. איך הוא קיבל את התפיסה החינוכית שלך?

"הוא גם איש חינוך. הוא דואג מאוד לשכבות החלשות ולציבור הספרדי. אומנם הייתה קריאה על כך שאני מוותרת על המשפטים, אבל קיבלו את זה יפה מאוד".

מרגישה שהעובדה שנולדת בדנמרק גורמת לך להיות מי שאת היום?

"בהחלט. אני זכיתי ללמוד בבית ספר פרטי בדנמרק ונהניתי מאוד ללמוד, הייתי תלמידה סקרנית. אהבתי מאוד לבוא לבית הספר, היו הרבה פעילויות חינוכיות. הבסיס לכל ההסתכלות החינוכית שלי הוא בוודאי בית הספר, שלמדתי בו והחינוך שקיבלתי בדנמרק. מה גם שבית הספר היה ליברלי מאוד בהסתכלות שלו על כל דבר ולכן גם כך ההסתכלות שלי.

לא מוותרת על אף תלמיד

לאחר 15 שנות עבודה עם נוער בסיכון, כהן מודה כי לא מדובר בעבודה פשוטה. "נבחנתי כל הזמן והייתי צריכה להיות אמיתית. הם חשדנים מאוד כלפי המערכת ולכן הם בוחנים מסביב לשעון". יחד עם זאת, היא משתפת בתחושת הסיפוק העצומה, שמילאה אותה בכל בוקר מחדש. "הייתה לי התרגשות עצומה לעבוד מעולם. הרגשתי שזו עבודה חשובה ומקודשת. כשנוצר קשר רואים נער שרוצה אהבה, אמונה וחום. אלו דברים שקל לתת וכשנותנים את זה מקבלים עולם ומלואו. לא רציתי לחזור הביתה מהעבודה".

רגעים של שבר

לדבריה, ישנם אינספור רגעים שכמעט שברו אותה ועל כן, היא בקלות מצליחה להצביע עליהם. "קרה שישבתי עם נער לבגרות והשקעתי בו, אבל הוא לא הופיע ביום של הבגרות וכל העבודה ירדה לטמיון. גם קרה שפתאום נער שהשקעתי בו מאוד לא הופיע בחווה, כי הוא ברח, או שהחליטו שהוא לא יכול להישאר. על אף שמדובר בעבודה דינמית מאוד, שבכל רגע יכול לקרות בה משהו לא צפוי, היא סבורה כי הדברים הקטנים ומילות התודה הן אלו שהחזיקו אותה, והעניקו לה כוחות בכל פעם מחדש. "הדברים הקטנים הם אלו שעשו לי את זה. אני פשוט התאהבתי בהם ולכן הייתי מגיעה למרות שהיה קשה מאוד".

מלבד היותך אשת חינוך, פנית לעולם הספרות ובחרת להוציא לאור את הספר "אל הנער הזה התפללתי". איך נולד הרעיון?

"לצערי הרב, החווה נסגרה מבעיות תקציב. עלה הרבה כסף להחזיק את הנערים האלה. שמרתי את כל המחברות של הנערים וראיתי שנער אחד בשם אביחי עבר תהליך שיקום מדהים דרך הסיפורים שלו. מילד כועס מאוד שרוצה להרוס את כל העולם, הוא חשב על בת הזוג, על מקצוע ועל מה שיעשה בצבא. הוא פתאום קיבל אחריות והבין שהוא חלק מהחברה. הבנתי שאני רוצה לספר את כל החוויות שהיו לי בחווה דרך הסיפורים שלו".

איך אביחי הגיב לעובדה שכתבת ספר בעקבות סיפורו?

"הוא התפלא. הוא כל הזמן אמר לי: 'מה את מתרגשת ממה שכתבתי?', היא מגחכת. זה היה אחד הרגעים השמחים והמרגשים ביותר".

הסיפור של כל נער בישראל

כשכהן מביטה בעיניהם של בני הנוער בכלל ובשל בני הנוער המצויים בסיכון בפרט, היא מצליחה לראות את הנער שאליו היא התפללה כשבחרה לקרוא לספרה בשם אל הנער הזה התפללתי. "כביכול מי מתפלל לנער בסיכון שיש לו בעיות ועבר פלילי, אבל אם מסתכלים פנימה, רואים את הנער שאליו התפללתי", היא אומרת. למקרה שתהיתם, הנער הזה יכול להיות כל אחד ואחת מכם. בכל מקום שבו כהן מעבירה סדנה, היא פוגשת מקרוב את הפונטנציאל והיכולות המדהימות הטמונות בכל תלמיד, ושואפת לעבור מבית ספר לבית ספר על מנת להראות לתלמידים, שכל אחד מהם יכול להרוויח מהסדנאות האלה. "אני רואה דרך הכתיבה של בני הנוער את הגרעין האמיתי שבהם, את היהלום המלוטש שקיים בכל אחד מהם". 

על אף שהיא אשת חינוך, היא לא חוששת מלהביע ביקורת כלפי המערכת וסבורה כי מערכת החינוך של היום לא מותאמת למאה ה-21. "השיטה הפורמלית של להושיב 35 ילדים בכיתה בעידן של מחשבים ונגישות אינטרנטית  זו לא השיטה. צריך שילדים יטיילו ויחוו חוויות, ולא רק יקשיבו למורה". בשונה משיעורים אחרים, במהלך הסדנאות שהיא מעבירה הלמידה היא אחרת. כשילד יושב ושומע את הסיפור של החבר שלו, היא מבקשת ממנו לשת, בתחושות שלו ולהעביר חוות דעת. "אני מפתחת דיאלוג בין התלמידים לבין עצמם, אין את זה בבית ספר רגיל. זה לא משנה מי תלמיד טוב ומי חלש, מה שחשוב הוא לכבד את האחר. גם באחר יש משהו קסום שאם תקשיב לו טוב אתה תראה עולם מדהים".

מהם הערכים שחשוב לך שכל נער בישראל ישא בתרמיל האישי שלו? 

"המצפן שמכוון אתכם בעתיד הוא בתוכם. הקשיבו למה שקורה, תמכו בעצמכם והאמינו בעצמכם, כי יש בכם טוב מבפנים. יש לכם את העוצמה ואת הכוח, וזה מה שצריך לצאת החוצה. אתם העתיד של המדינה".