הן לא ציפו לבואם, אך לעולם לא ישכחו את הרגעים המרגשים ומעוררי הפליאה, שחדרו לחייהן ברגע אחד ומאז ממשיכים לתפוס פינה חמה בלבן. כתבות אתר פרוגי חוזרות לעבר, מקשיבות לרחשי הלב ובעיקר מייחלות לכך שכולנו נזכה לראות ניסים רבים במהלך כל השנה. 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• עולם קסום: המבנים שהופכים את כדור הארץ למקום יפה
• חג יפה כל כך: כך תבזבזו את דמי החנוכה שלכם
• כדאי לדעת: "ניגשתי אליו בציפייה ללמוד"
  

ואז הרופא מהרצליה נהיה הנס של מישהי מרחובות - מורן לביא

לפני שנתיים וחצי, בחופשת הקיץ, זכיתי למצות כל יום עד תומו. ים, מסיבות, שעות שינה ארוכות - מה לא היה! כל בוקר הניב הפתעות חדשות וההרפתקאות זימנו חברים חדשים ומגוונים. כל האופוריה נגדעה באחת כשהתחילו לי כאבים טורדניים בקרסול שמאל. סתם משהו שהפריע, לא עשיתי מכך עניין משמעותי.

שבוע עבר וגם שבועיים, חשבתי שזה משהו חולף. אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. הכאב הטורדני לא נעלם, אלא להפך - רק הלך והתעצם. הבקרים והערבים המסעירים הפכו לימים ולילות במרפאות ובצילומים שהראו אפס ממצאים ואפס קרבה לסוף של האפיזודה המתישה הזו. עד שהגעתי לרופא ההוא, במרפאה מזכוכית בהרצליה.

לפניו, כולם טענו שהכל בסדר ושאני מגזימה. הוא היה היחידי שהאמין לי ולקח על עצמו לעזור לי לשוב למצב תקין. ואכן, חודש לאחר מכן נכנסתי לחדר הניתוח על מנת לבצע הליך כירורגי פשוט ברגל. לולא האבחנה המופלאה של אותו הרופא, שכנראה לא זוכר את שמי כפי שאני לא זוכרת את שמו, מצבה של רגל שמאל שלי היה נהיה גרוע עד כדי סכנת חיים. תודה לך רופא אלמוני, שהיית הנס הקטן שלי.

סבא שהוא כמו אבא - ניקול זילברמן

סבא שלי הוא דמות ילדות חשובה ומכוננת בחיים שלי. אין רגע ילדות שאני זוכרת שלא כולל אותו. הוא לקח אותי תחת חסותו מאז שהייתי קטנה. מגיל שנתיים הוא ישב איתי בבית, טיפל בי ושמר עליי. הוא היה כמו אבא שני בשבילי. לא הייתי רואה את החיים שלי בלעדיו. לסבא שלי עבר רחב מאוד של טיפולים רפואיים, ומדי פעם הוא אף נאלץ להתאשפז בבתי חולים לתקופות קצרות. עם זאת, הוא היה נראה טוב, והתנהג כמו איש בריא וחזק.

הייתי בכיתה ו' כשזה קרה. לפי מה שידוע לי, סבא שלי נכנס לשירותים וכשקם ראשו הסתחרר בחזקה. הוא נפל על הדלת, קיבל מכה חזקה בראש ואיבד את ההכרה. סבא שלי היה בתרדמת במשך שבועיים. במשך ארבעה עשר ימים הוא לא פתח את העיניים, לא זז והיה שרוי בין חיים ומוות. הרופאים כמעט והיו מוכנים לקבוע את סופו. הם היו בטוחים, ברוב האחוזים, שסבא שלי לא ישרוד. לא הרשתי לעצמי להביע רגשות ולהוציא אותם החוצה. הייתי ילדה מאוד סגורה. ילדה קטנה שעמדה לאבד את סבא שלה, ולא נתנה לאף אחד לדעת עד כמה זה משפיע עליה.

גודל הנס שקרה הוא בלתי ניתן לתיאור. סבא שלי התעורר וחזר לחיים. אמנם לא במצב אידיאלי, אבל חי וחזק. אין לי מספיק מילים כדי להודות על הנס הזה. אין לי מושג איזה כח הציל אותו, אבל כשאני חושבת על כל הסיפור – אני רואה הילה של אור. מישהו כנראה שמע את התפילות הפנימיות שלי, תפילות שאני עצמי לא הייתי מסוגלת לשמוע. מישהו הציל את סבא שלי. ואני אסירת תודה.

החוויה השלילית שיצרה שינוי חיובי - מור שקל

אף פעם לא הייתי מושלמת. האמת, גם עכשיו אני לא. כמו כולם בעצם, לא? כבר תקופה שאני לא שייכת למערכת החינוך, אך אין לי ספק שחלק די משמעותי ממה שאני היום הוא בזכותה. למעשה, מערכת החינוך ואני לא תמיד הסתדרנו. תמיד הייתי תלמידה מתמידה, שחורשת לכל מבחן זמן רב, מגישה עבודות בזמן ומשתדלת גם להגיע תמיד. איחורים לא היו לי בכלל, מעולם. הייתי די חנונית כשחושבים על זה, אך מאחורי מור המתמידה, מסתתרת מור שצריכה להתאמץ קצת יותר מכולם כדי להוציא ציון טוב. כזו שנלחצת מהשאלה עוד לפני שהיא הבינה אותה. 

בתקופת בית הספר עברתי שינוי, אפילו נס, די משמעותי, דווקא בתחום החברתי. בתקופת היסודי הייתה לי שכבה די מגובשת, כולם חברים של כולם בלי יותר מדי פילוג. עד שהגיעה כיתה ה' שהייתה קצת שונה. כיתה ה' נראית רחוקה ממני באלפי שנות אור, אך אין לי ספק שמה שהיה שם עיצב אותי לעתיד. באותה התקופה פתאום נהייה בינינו פילוג, שלצערי דחק אותי לצד הפחות מקובל, דבר שהמשיך עד לסוף היסודי.

עם סיום היסודי החלטתי שאני רוצה ללמוד בבית ספר אחר, לא זה שכולם הולכים אליו, בחרתי בבית ספר שאז נראה לי האופציה הטובה ביותר. בית ספר קטן, משפחתי ובלי אף חבר או חברה מהיסודי. פתחתי דף חדש, רק שלי. דף נקי בלי שום קשר לחוויות שעברתי ביסודי. בדיעבד, זו הייתה הבחירה הטובה ביותר שעשיתי בחיי. ההתחלה שם הייתה לא פשוטה, אני מודה, אך זה היה צפוי מכיוון שכל דבר או מקום חדש שאנחנו לא מכירים הוא תמיד מפחיד יותר. ללכת על המודע תמיד עדיף לנו מאשר ללכת אל הלא נודע. עברתי שינוי חברתי ולימודי עצום. מצאתי שם חברים לחיים, הרגשתי את חווית החטיבה והתיכון בצורה הטובה ביותר, ובעיקר למדתי שמצב קיים לא נשאר אותו הדבר לנצח.