נולדתי להורים שומעים, כל אחיותיי שומעות, למדתי בבית ספר רגיל עם תלמידים שומעים, ולכן גם כל חבריי שומעים. גם אני שמעתי, ובכן - לפחות בהתחלה. את כבדות השמיעה קיבלתי בגיל ארבע בעקבות דלקות אוזניים מתמשכות. מאז, עברתי טיפולים רבים שכללו נסיעות ארוכות, בדיקות שמיעה וייעוציים עם רופאים שונים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• השיר שלהם: בני הנוער מתחברים באמצעות המוזיקה
• אור גרוס: "אצילי לוותר על השיער שלך"
• גאוניאדה: צעירי העולם הגאונים מתאחדים בישראל
  

בגיל 11 עברתי את הניתוח הראשון שלי. דמיינו לכם ילדה קטנה ומפוחדת, שלא מבינה למה היא צריכה לנסוע לבית החולים, למה צריכים לדחוף מחטים לעורה, למה מרדימים אותה ללא רשותה, או למה מתעקשים להלביש אותה בחלוק לבן ולפלוש אל תוך אוזנה. זו הייתה חוויה לא נעימה.

מכשיר השמיעה של שירלי © צילום פרטי

בגיל 12 קיבלתי את מכשירי השמיעה הראשונים שלי וחיי השתנו מן הקצה אל הקצה. פתאום הבנתי כמה הפסדתי. המכשירים חיברו אותי חזרה אל המתרחש בעולם והפכו לאיבר נוסף בגופי. כיום אני מסתמכת עליהם 24 שעות ביממה.

בגיל 13 עברתי את הניתוח השני שלי. בשלב הזה כבר הייתי מנוסה. הרי זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את החדרים הלבנים והשוממים, את החלוק הלבן שלא החמיא לאף אחד, את המנורה הגדולה והמאיימת בחדר הניתוח, שסנוורה אותי ממרומי גובהה והביטה עליי כמו השמש בזמן ששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להשפעת חומר ההרדמה על גופי. גם הניתוח הזה לא שיפר את שמיעתי באורח פלא, על אף שכך קיוויתי שיקרה.

עד היום, העולם השומע היה העולם שלי. שייכתי את עצמי לעולם הזה והאמנתי שאני בדיוק כמו כולם. כל חיי התאמצתי להוכיח לעצמי ולכולם שכבדות השמיעה שלי לא מגדירה אותי, שאני לא שונה מהם. השקעתי 200% מעצמי כדי להשלים את הפער הקיים, הפער שנוצר בעקבות הירידה בשמיעה. צחקתי מבדיחות שלא שמעתי, שתקתי כשהמורה הכתיבה את הסיכומים ובסוף השיעור מיהרתי להשלים את כל החומר שפספסתי מהתלמיד שישב לידי, ביליתי בהפסקה עם כל החברים מבלי להשתתף בשיחה כי אני לא שומעת, לא מבינה, לא מצליחה!
תמיד הייתי צריכה להיות עם יד על הדופק, לשים לב מה קורה סביבי. מי דופק בדלת, מי קורא בשמי, מי צופר בצד ימין ואיזו משאית נוסעת לכיווני מהצד השמאלי. לא הייתה לי מנוחה ולו לרגע אחד, תמיד עמדתי על המשמר. אבל הרצון להיות כמו כולם גבר על תחושת התסכול, הייאוש ואי הנוחות שהרגשתי, אז כך התרגלתי לחיות.

עם המשפחה © צילום פרטי

כעבור 12 שנות לימוד מצאתי את עצמי במקום בלתי צפוי. החלטתי לעשות שירות לאומי. במהלך החיפוש אחר עמותה ואחר מקום שירות. נכנסתי היישר אל העולם ממנו התחמקתי במשך כל חיי, במודע או שלא במודע - עולם החירשים. הדברים התגלגלו במהירות ומצאתי את עצמי משמשת כחונכת לילדים ובני נוער כבדי שמיעה וחירשים בבית ספר בדרום הארץ, ובנוסף הפכתי למדריכה בעמותת "שמע" - עמותה לחינוך ושיקום ילדים ובני נוער חירשים וכבדי שמיעה.

פתאום הייתי מוקפת בילדים ובבני נוער שעברם הרפואי תואם לשלי. גם הם היו בעשרות בדיקות שמיעה וייעוציים, גם הם עברו לפחות ניתוח אחד כשהיו קטנים, גם הם מרכיבים מכשירי שמיעה ולחלקם אפילו יש שתלים. אני במקום שבו התחושה שאני שונה לא מרחפת מעליי כמו ענן גשם המסרב להיעלם גם ביום קיץ חם. שם אני יכולה להיות מי שאני באמת, מבלי שבוחנים אותי בזכוכית מגדלת ומבלי שאני צריכה להוכיח את עצמי כל הזמן.

אף על פי שאני צריכה להרגיש שווה בין שווים, עמוק בפנים אני לא מצליחה להרגיש כך. לפעמים אני מרגישה לא שייכת - לא לכאן ולא לכאן. אני מרגישה תקועה באמצע, עומדת על פס לבן באמצע כביש מהיר ומנסה לתמרן את דרכי, להתחמק מכל המכוניות שנוסעות הלוך ושוב משני צדדיי ומאיימות לפגוע בי אם אזוז מעט הצידה.

עם החברות © צילום פרטי

אני מניחה שהמטרה בחיים האלו היא להבין מי אנחנו באמת. במהלך החיים אנחנו עוברים חוויות ורגעים שמסייעים לנו לגלות את התשובה לשאלה הזו. אולי זה מה שאני עושה, מתנסה בשני העולמות ומנסה למצוא את מקומי ולגלות לאן אני שייכת. אך אני לא בטוחה שאמצא תשובה לשאלה הזו, לפחות לא כרגע. אני שמחה שנפלה בחלקי הזכות לעבור את המסע הזה ולחפש את התשובה בקצב ובהתקדמות שלי.