"זה קרה בדיוק כשהייתי בת 17 וחצי, באמצע כיתה י"ב. תוך כדי הלימודים ניגשתי לפסיכומטרי. באחד הימים, אמא שלי אספה אותי מקורס ההכנה ואמרה לי: 'נועה, התוצאות של הבדיקה שעשית הגיעו ורופא המשפחה אמר שאנחנו חייבות לרוץ למיון'. הלכנו למיון, האורתופד עשה צילום רנטגן, הסתכל ואמר לי שזה גידול. הוא אמר שיכול להיות שזה שפיר ויכול להיות שזה סרטן, אבל אני בלב ידעתי שזה סרטן", מספרת נועה אזולאי (18 וחצי) מירושלים על הרגע הראשון, שבו נודע לה שהיא חולת סרטן.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• גאוניאדה: צעירי העולם הגאונים מתאחדים בישראל
• השבוע בעבר: המבצע הצבאי שכולנו זוכרים
• אמ;לק: קופיקס חוזרת לחמישה שקלים

 בשורה קשה לעיכול

המילה סרטן נחשבת למחלה שקשה לשמוע עליה בכל פעם מחדש הן לחולים בה ולקרובים אליהם, והן לרופאים ולכל אדם שנאלץ לשמוע עליה שוב. "לא באמת ידעתי מה זה. סרטן זו מילה מפוצצת מאוד, אז נורא פחדתי. בכיתי המון, הייתי בלחץ ובשוק, לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי ובעיקר לא עיכלתי".

גם הסביבה הקרובה ביותר שרויה בהלם כבד לאחר קבלת הבשורה הקשה, תוך שהיא עושה ככל שביכולתה על מנת לחזק. "ההורים שלי מיד אמרו לי שהם יהיו איתי לאורך כל הדרך ושאין לי מה לדאוג. כמובן שזה היה לי ברור, אבל הם הרגישו צורך להגיד את זה. האחים שלי יחסית גדולים, אבל הם בנים. הם פחות מראים רגשות ודאגו לי מאוד בדרך שלהם. החברות כמובן היו בהלם. הן ישר חיבקו אותי, התחילו לבכות והבטיחו לי שהן יהיו איתי לאורך כל הדרך. אין כל כך מה להגיד במצב כזה, את יותר מדי בהלם".

החששות רצים בראש

כשהיא חוזרת אחורה, היא נזכרת בכל החששות שמילאו את ראשה במהלך התקופה הקשה. "לא ידעתי לאן אני נכנסת. אף אחד לא באמת יודע מה זה אומר", אומרת אזולאי. היא תהתה איך זה ירגיש, מה יהיה עם הרגל והאם זה ישרוף, אך מבין כל החששות הכי גדולים שלה, הפחד הגדול ביותר שלה היה לאבד את השיער. "בשלב הזה בעיקר הדחקתי כדי לא לחשוב על זה יותר מדי ולהיכנס לדיכאון. השתדלתי להעסיק את עצמי בדברים אחרים".

לאחר שהשיער של אזולאי החל לנשור, היא עדיין לא השלימה עם כך והתקשתה להתמודד עם המציאות החדשה. "הוא נשר בלי רצון. ברגע שקרחת הכי קטנה התחילה, ישר שמתי כובע. לא הסכמתי להוריד אותו. היחידים שהסכמתי להוריד אותו בפניהם היו אבא ואמא שלי. אפילו לא בפני דודות או סבתא. עם הקרחת לא השלמתי, אבל השיער שנותר כבר לא היה נעים, אלא מגרד. זה כמו שיער שטבלו אותו בחומצה. זה היה פשוט נורא, אז כבר הבנתי שצריך לגלח את השיער".

את היום של הגלח אזולאי זוכרת היטב, כאילו זה היה אתמול. זה קרה במחלקה בבית החולים הדסה. שתי בנות דודות שלה אחזו את ידה בחוזקה בזמן שאבא שלה גזר לה שערה אחר שערה. מיד היא פרצה בבכי יחד עם שני הוריה ובנות הדודות שלה, ושקעה בדיכאון עמוקה. "לקח לי חודש להסתכל במראה ועוד חודש להסתכל בה ולא לבכות. זה היה קשה מאוד".

ואז הסתכלת במראה וראית את עצמך עם קרחת. מה הייתה התגובה שלך?

"הסתכלתי במראה, ראיתי את עצמי, צרחתי ונפלתי על אמא שלי. פשוט קרסתי. לא הצלחתי לעמוד. היו צרחות ובכי אימים. לא באמת הבנתי מה אני רואה במראה".

הרגשת שזו נועה אחרת?

"ראיתי ילדה עצובה, קירחת, עיניים שקועות ואדומות מבכי. זו לא הייתה נועה, זו לא הייתה אני, בכלל. אלא זיהיתי את עצמי במראה. מבחינתי זה היה חייזר מכוער ומוזר. משהו שהוא לגמרי רחוק ממני".

הפאה החזירה את האור לפנים

"קיבלתי את הפאה בדיוק שבוע אחרי הקרחת. הסתכלתי במראה, היא שאלה אם היא יכולה להוריד את הכובע והיא הורידה לי אותי. הרגשתי את הכובע עובר לי על פני הקרקפת וזו הייתה צמרמורת. ברגע שהיא הורידה את הכובע לא הסכמתי להסתכל במראה. הסתכלתי למטה, על הרגליים. היא שמה לי את הפאה והסתכלתי שוב במראה. אומנם זו לא הייתה הנועה שאני מכירה, אבל זו הייתה נועה. זה היה משהו אחר. זה היה נראה כאילו יצאתי מהמספרה, עשיתי החלקה וקיצרתי את השיער. אבל זיהיתי את עצמי שוב. שוב ראיתי קווי דמיון למי שהייתי פעם וזה עזר לי. זה הצליח להרים אותי מהבכי הלא נורמלי".

היום, את כבר מקבלת את הקרחת שלך ואוהבת את עצמך כפי שאת. מה הוביל לכך?

"ההורים שלי, אבא שלי בעיקר. הוא הכריח אותי להתמודד עם המציאות, לעמוד מולה ולא לברוח. הוא לימד אותי להתגאות בקרחת שלי. לאמא שלי היה קצת יותר קשה להתמודד עם זה ולראות את הקרחת. היא תמיד אמרה לי שאני יפה, אבל בסופו של דבר גם לה היה קשה".

 אם תחלפו בימים הקרובים על פני מגדלי עזריאלי, לא תוכלו שלא להביט בשלט החוצות, שבו נראית אזולאי כשהיא קירחת ולצדה הכיתוב העוצמתי: "בלי פאה אני מרגישה כמו שלט חוצות לסרטן" במסגרת הקמפיין Beautiful Lengths של מותג השיער פנטן ועמותת זכרון מנחם. לדבריה, השלט מעורר בה תחושה חיובית מתמיד. "זה כיף, זה חלום של כל ילדה להיות על מגדלי עזריאלי. אני גאה בכל התהליך הזה וחושבת שמה שאני עושה הוא חשוב. אני מאמינה שהסיפור שלי והחשיפה משפיעים לטובה על בנות אחרות. אם גרמתי לבנות אחרות לתרום שיער – המטרה שלי הושגה".

את אור גרוס אומנם הכרנו על מסך הטלוויזיה כששודרה הסדרה כדברא, אך במסגרת הקמפיין היא מוכיחה לנו שהיא אכן מלאה בקסם. "כבר שנים שאני מגדלת את השיער במיוחד בשביל לתרום. הייתי צריכה להמתין קצת, כי הייתי מחויבת לכל מיני דברים כמו כדברא. לא מזמן הגיע הרגע - יכולתי לתרום, ועשיתי את זה בכיף ובאהבה".

זו לא הייתה החלטה קשה עבורך בתור שחקנית?

"לא, להפך", מציינת גרוס. "היה לי קשה בכל הזמן הזה, שהייתי צריכה לחכות בשביל זה. זה היה קשה. דווקא הגזירה והפרידה מהשיער הרגישו לי טבעיים, לא פחדתי. אני לגמרי שלמה עם זה".

צמה של העצמה נשית

גרוס מאמינה שתרומת שיער היא לחלוטין העצמה נשית. "יש משהו מיוחד בין הנשים, ברגע שאנחנו רואות שלמישהי אחרת אין שיער בגלל מחלה, אנחנו הולכות ונרתמות. "זה אצילי לוותר על השיער שלך, שיקר לך וחשוב עבורך, ולתת אותו למישהי אחרת. זה לא מובן מאליו בעיניי".

אזולאי אף היא מאמינה כי תרומת השיער מחזקת בנו את ההעצמה הנשית. "תרומת שיער כל כך משמעותית עבורנו. התורמת עצמה לא יודעת עד כמה זה חשוב. בשבילנו זה חיים או מוות, הבדל בין דיכאון לחיוך, זה לחוות את המחלה הזו אחרת. ברגע שמקלים על הנפש שלנו זה משחרר מאוד וכיף. בשבילך זו תספורת – בשבילנו זו נשימה, ביטחון עצמי, העצמה נשית ובעיקר חיוך. אני קוראת לכל מי שיכולה לתרום. השיער יצמח לאחר תקופה, אך המעשה הטוב יישאר בלב תמיד"

פרויקט ההתרמה הארצי מתקיים בין התאריכים 25-27.12 במאות מספרות המתנדבות לספר נשים, נערות וילדות ללא עלות.