רבים מאיתנו שמעו על היוקולילי, אך קרוב לוודאי שלא ידעתם שהכלי הזה עומד בראש תזמורת "יוקוללליז למען השלום", שבה חברים בני נוער ערבים לצד יהודים החיים בסמיכות גאוגרפית. הם נפגשים בכל שבוע לאורך שנים רבות, מנגנים, מבלים, מלמדים זה את זה וכן מופיעים יחד.   

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• You Can Do It: כך תצליחו בבגרות באנגלית
• "זה לא קל, אבל אפשרי": עברתי את הבגרות הראשונה שלי
• השבוע בעבר: פופאי נוצר ודונלד טראמפ נבחר

לא זו בלבד, אלא שבני הנוער משני העמים מערבים את בני משפחותיהם בעשייה החברתית באמצעות מפגשים, טיולים, פיקניקים, קונצרטים ואירועים קהילתיים, המעודדים חברויות ודיאלוג בין - תרבותי ומניעים את המשפחות להפיץ את רעיון החיים בצוותא בקהילותיהן בפרט ובחברה הישראלית בכלל.

הזדמנות ייחודית למפגש

"התזמורת הוקמה על מנת ליצור הזדמנויות למפגש בין ילדים ובני נוער יהודים וערבים ובני משפחותיהם. בחברה הישראלית, בה רוב היהודים והערבים חיים בעולמות שאינם נפגשים אין זה מובן מאליו. רבים מאזרחי ישראל אינם מאמינים שערבים ויהודים יכולים לחיות ביחד בשלום. אבל חברי התזמורת, חברים טובים וקרובים הם ההוכחה לכך. הם מצליחים היכן שהמבוגרים נכשלים! ההצלחה שלהם היא השראה לרבים הארץ ובעולם. באיטליה, חברת aquila corde, יצרנית מיתרים מובילה, תומכת בפרויקט ונותנת לו חסות. בהוואי, ריגשו החברות האמיצה של ילדי התזמורת והמוזיקה 10 אלף צופים נלהבים. הלוואי, שנוכל לצמוח ולבנות עוד ועוד גשרים", אומרת לפרוגי דפנה אוריון, מנהלת עמותת יוקולליז למען שלום.

 כאמור, מרבית בני הנוער הצטרפו לפרויקט לפני זמן רב. ראסיל עבד אלחי, תלמידת כיתה י' מטירה, החלה לקחת חלק בו חלק כבר לפני שבע שנים, כשהייתה בת שמונה. "פול, מקים המיזם, בא לבית הספר שלי כדי לספר לנו על הפרויקט והציע לנו לבוא. אני הייתי מאלו שבחרו להצטרף ומאז אני בפרויקט". בניגוד אליה, יותם דישון-קולודני, תלמיד כיתה י' אף הוא, המתגורר בשדה-ורבורג, הצטרף למיזם בשלב מאוחר יחסית. "הצטרפתי באמצע כיתה ח’, לפני שנתיים. אז גם התחלתי לנגן. שני חברים טובים שלי, שחברים בהרכב, סיפרו לי ששניים אחרים עזבו והציעו לי לבוא. זה היה נשמע לי מגניב אז הצטרפתי".

עד כמה אתם כולכם חברים מחוץ לפרויקט?

עבד אלחי: "הרבה. אנחנו כל הזמן בקשר, בכלל לא רק בחזרות. אנחנו יוצאים ביחד, מטיילים, הכל".

דישון-קולודני: "אני מסכים, אבל זה גם תלוי במי מדובר. אנחנו יותר מעשרה וזה לא כמות קטנה. עם חלק מהאנשים, עם החברים הכי טובים שלי ועם עוד כמה, אני נפגש כל הזמן. אבל לא עם כולם". 

מה השתנה בכם מאז שהצטרפתם?

עבד אלחי: "חד משמעית העברית. כשהתחלתי הייתי בכיתה ג’ ולא ידעתי עברית בכלל. עכשיו אני במצב אחר לגמרי. מעבר לזה, גם הביטחון שלי השתפר. נפתחתי לאנשים ואני מרגישה שיש לי אחריות".

דישון-קולודני: "למדתי להופיע על במה באופן סדיר. הכרתי את האנשים ולמדתי להכיר את התרבות של הערבים בכלל דרך ההרכב. לפני כן לא היו לי חברים מהמגזר הערבי ועכשיו זה לגמרי אחרת".

באשר לחוויות הבלתי נשכחות שעברו עליהם כתוצאה מחברות בתזמורת, מספרת עבד אלחי על מסע ההופעות שלהם בארצות הברית בגאווה. "הופענו בכל ארצות הברית, אפילו בהוואי. עצם העובדה שהייתי בהוואי בלי ההורים שלי ועם החברים, הייתה חוויה מאוד גדולה בשבילי".

"הרבה יותר פשוט ללמוד אותו מרוב הכלים"

לדברי דישון-קולודני, בניגוד למה שטבעי לחשוב היוקוללי הוא כלי ידידותי ללמידה. "הרבה יותר פשוט ללמוד אותו מרוב הכלים, בעיקר כלי המיתר. אין אקורדים מסובכים כמו בגיטרה, או כאבים באצבעות כתוצאה ממיתרים קשים".

אתם רואים בכך שליחות, או בעיקר תחביב בשביל הכיף?

דישון-קולודני: "אני לא יודע איך להגדיר את זה. אני אוהב לנגן ועכשיו אני גם אוהב להיות עם כל האנשים שבפרויקט, אבל אני עושה את זה גם בשביל להופיע ולהעביר את המסר של דו הקיום".

עבד אלחי: "שניהם, אבל בשבילי זה יותר תחביב - אני נהנית עם החברים והקבוצה".