כשלליאל קליינר ומיכאל גוגנוב, תלמידי כיתה י' המתגוררים בפתח תקווה, הסבירו על תוכנית המחויבות האישית, היה להם ברור שהם רוצים להעביר את שעות ההתנדבות שלהם במסגרת משמעותית, כזו שתשפיע עליהם, תשנה אותם ותהפוך אותם לבני אדם אחרים. כשהם שמעו על פרויקט תיעוד ניצולי השואה, שמוביל המרכז העירוני להנצחת השואה, הם הבינו שזה בדיוק המקום שלהם ואכן לא שגו. בניגוד לשנים עברו, יום השואה הבינלאומי שיצוין מחר (שבת) תופס אצלם בלב מקום משמעותי מתמיד. 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• בואו לבדוק: פתרון בחינת הבגרות בתנ"ך / חורף 2018
• לא בבית ספרנו: אלו הדברים שלא למדתי בתיכון
• סודית ביותר: הדברים שלא ידעתם על צפון קוריאה

"הדור של ניצולי השואה הוא דור מדהים שהולך ופוחת. חשוב לי לשמוע את הסיפור שלו ובעיקר להרגיש סיפוק מכך שאני עוזרת ותורמת. כשאני גורמת לניצולת השואה שאנחנו מתעדים, יטי, לחייך מבחינתי עשיתי את שלי", מספרת קליינר. גוגנוב מוסיף כי "ניצולי השואה חווים קשיים רבים וזקוקים לנו. כשאנחנו מדברים עם יטי, אנחנו לא רק עוזרים לה, אלא גם לומדים על עצמנו".

ניצולת שואה שהפכה לבת משפחה

כבר מהרגע הראשון שהשניים עמדו בפתח ביתה של יטי גולדשטיין, ניצולת השואה שהם מתעדים, הנשמה הגדולה שלה חדרה עמוק ללבם והפכה עבורם לחלק מן המשפחה. הם לא מגיעים אליה רק במטרה לתעד אותה, אלא עושים זאת כדי לסייע לה, לארח לה חברים וללמוד מהערכים שמהווים נר לרגליה.

מהמפגשים עמה, הם הכירו אישה מיוחדת במינה, אשר נלחמת על מה שחשוב לה ולא מורידה את החיוך מפניה גם כשקשה. "הסיפור שלה לא קל. היא עברה הרבה בחייה, איבדה חלק גדול ממשפחתה, חיה זמן רב בפחד וחשש, מתמודדת עם קשיי מחייה, אבל לא מפסיקה לחייך למרות שלא חסרות לה בעיות", מציינת קליינר.

עד כמה קשה לכם קחת חלק במפגשים האלו?

 גוגנוב: "זה לגמרי לא קל. קשה לשמוע ולעכל את כל מה שיטי עברה".

קליינר: "לא קל במפגשים. זה גורם לי להעריך הרבה יותר את מה שיש לי ובמה שזכיתי. גם ליטי לפעמים קשה לשתף. אנחנו עושים הכל כדי שלא לפגוע בנפש שלה".

אתם רואים בהם מחויבות אישית או מעבר לכך?

גוגונוב: "אני לא עושה את זה כדי לסמן וי. יטי היא כמו סבתא בשבילי ואנחנו לא מוותרים על אף מפגש איתה".

קליינר: "בהתחלה ראיתי בהם מחויבות אישית, אבל כבר מהרגע הראשון יטי הפכה להיות משפחה שלי לכל דבר ועניין ושכחתי מהמחויבות ונתתי את כל הנשמה בשבילה".

הסיפורים הקשים הולכים אתכם הביתה?

קליינר: "אי אפשר שלא, זה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. הסיפורים שלה עוזרים לי בחיי היום יום, גורמים לי לא לוותר על דברים שחשובים לי ומוכיחים לי שעם מספיק רצון אפשר לנצח, ושאם היא לא ויתרה לשניה - אין לי שום זכות להרים ידיים".

לא נותרה עין אחת יבשה

 הסיפור של יטי כה קשה ומרגש שאי אפשר שלא להזיל שמדות. בזמן שהיא מדברת ושופכת את הלב, הדמעות יורדות ובלתי אפשרי לעצור אותן אף אם מנסים חזק. דרך סיפורה, הם מבינים שהקיטורים שמלווים אותם כיום על חומר רב שהם נדרשים ללמוד, קור בחוץ או רעב לאחר זמן קצר היו חלומם של ניצולי השואה בתקופה ההיא ומשתדלים שלא לקחת כל דבר כמובן מאליו. יטי גרמה לתפיסה שלהם להשתנות ולחשוב פעמיים לפני שהם אומרים לעצמם שהם לא מסוגלים להצליח. "כיום, אני הרבה יותר מעריכה את האנשים ששרדו את השואה, זה היה כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת", מספרת קליינר.

 עם איזו תחושה אתם מציינים את יום השואה הבינלאומי שחל השנה לעומת השנים עברו?

קליינר: "עם הרבה יותר מודעות והבנה למצב הקיים. אני מכבדת הרבה יותר את המעמד".

גוגונוב: "השנה, חשוב לי לקחת חלק בטקס ולהיות נוכח. אני רוצה להיות פעיל יותר ולהזכיר את ניצולי השואה עד כמה שאפשר".

 לצערנו, דור ניצולי השואה הולך ומתמעט. מה עלינו לעשות כדי לשמר את זיכרון השואה?

קליינר: "להמשיך ולספר את הסיפורים בבתי הספר, לשבת ולדבר איתם, להמשיך לערוך טקסים ובעיקר העביר את זה הלאה. כל אלו גורמים להעריך את כל מה שיש לך".

גוגונוב: "להכיר בהם ולעזור להם עד כמה שאפשר. עומדים בפניהם לא מעט קשיים, והם צריכים את העזרה והתמיכה שלנו".