הייתי הילדה הכי שקטה בכיתה, הכי שקטה בשיעור והכי שקטה בהפסקה

הייתי האאוטסיידרית, הטרף הקל, זאת שיושבת בצד ולא מתלוננת. לא הזלתי דמעה, לא כשהם הרסו לי ציוד, לא כשקיללו אותי, לא כשהרביצו. רציתי להראות שהם לא יצליחו לשבור אותי. ובאמת - למדתי שאפשר להסתגל לכל דבר, אם קיללו אותי רק פעמיים ביום - הוא נחשב עבורי ליום טוב. פחדתי לגשת לאנשים, הפסקתי גם להצביע ולדבר בכיתה, כי בכל פעם שדיברתי - דיברו עליי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• בואו לבדוק: פתרון הבגרות בלשון / מועד חורף 2018
• לו היינו וונדר וומן: כוחות העל שכל תלמיד זקוק להם
• מאחורי הקלעים: כך מצילים את חייהם של בעלי החיים
  

כשעליתי לחטיבה הייתה לי ההזדמנות להתחיל מחדש. ובאמת - אף אחד לא אמר עליי כלום והתייחסו אליי בכבוד. ובכל זאת, נותרתי עם הפחדים וההרגלים הישנים. פחדתי להיפתח לאנשים חדשים, לדבר מול קבוצה, להביע את דעתי.

שנתיים מאוחר יותר, הלכתי למד"צים (מדריכים צעירים). חלמתי להיות המדריכה שאף פעם לא הייתה לי: זאת ששמה לב לילדים שאף אחד לא שם לב אליהם. כדי לעשות את זה - הייתי צריכה להתגבר על הפחדים שלי. התחלתי להרים את היד בדיונים עד שדיברתי כשרציתי גם בלי להרים את היד, עד שהסתכלתי לאנשים בעיניים, עד שהלב שלי לא דפק במהירות ולהביע את עצמי היה נראה לי כמו הדבר הכי טבעי בעולם. הפכתי מאנה השקטה לאנה הדעתנית.

כשהתגברתי על הפחדים האלו, שאלתי את עצמי - איך אני יכולה לקחת את זה לשלב הבא? התחלתי ללמוד איך מדברים מול קהל. קפצתי על כל אפשרות לעשות את זהו דיברתי באירועים, מול הכיתה, בספוקן וורד ובהרצאות.
הבנתי שהצלחתי כשאחת הבנות ה"מקובלות" אמרה לי: "איך היה לך אומץ לעלות ולדבר על זה?" בהתחלה, חשבתי שאני עושה את זה כדי להוכיח לעצמי ולאחרים מה אני שווה, ולאחר מכן הבנתי שאני עושה את זה על מנת להגשים את עצמי.

לא הצלחתי להקים קורס כתיבה בעיר שלי

מאז שאני זוכרת את עצמי - אני חיה ונושמת סיפורים. רציתי לקחת את עצמי לשלב הבא והחלטתי להתמקצע - לקחת קורס כתיבה. הייתה רק בעיה אחת קטנה – אני גרה בכרמיאל! מי שמע פה על דבר כזה? רציתי לפתוח קורס כזה בעצמי ולא הצלחתי בשל המחיר הגבוה. אך מאוחר יותר באותה השנה, גיליתי את הספוקן וורד. חרשתי על הפואטרי סלאם, והגעתי לפייסבוק של הספוקנוער ושם גיליתי שהם מתכננים סמינר. "סוף סוף אני אלך לקורס כתיבה!", אמרתי לעצמי. "אני אכתוב, אכיר אנשים חדשים, ולאחר מכן אחזור לשגרה שלי".

התאהבויות קורות דווקא כשלא מצפים להן. גיליתי ז'אנר חדש ומשוגע, מרחב מושלם לביטוי עצמי. הכרתי אנשים "שרוטים" כמעט כמוני, ולמשך יומיים, הייתי באופוריה של שייכות ויצירה. זה היה מקום עם כל כך הרבה הקשבה. הקשבה אמיתית, שלא נתקלתי בה בשום מקום אחר. הרגשתי הכי בבית בעולם.

כשהסמינר נגמר, פחדתי מהדיכאון של החזרה מהחופשה אל תוך השגרה. רציתי את הדבר המדהים הזה אצלי, בעיר שלי, בכל שבוע. פניתי למנהל ושאלתי איך אני מביאה את הספוקנוער לכרמיאל. הוא אמר לי להקים אירוע. מעולם לא הקמתי אירוע, אבל הזריקה הזאת למים, האמון שהוא נתן בי, הדליקו אותי בטירוף.

הרמנו אירוע שאחריו לא הפסיקו לשאול "מתי האירוע הבא?" גייסנו עשרות אלפי שקלים מאגף הנוער ומפעל הפיס כדי לממן את הפעילות הסדירה במהלך השנה. כנראה שעשינו משהו נכון, כי הפכנו להיות הקהילה הכי גדולה בארץ, כזו שלומדת לאוהב את מי שהיא ואת הכתיבה שלה. לחשוב שכל זה לא היה קורה אם הייתי מוציאה לפועל רק קורס כתיבה...

הכישלונות כבר לא מטרידים אותי. נהייתי אדישה אל ה'לא'. לא ראיתי את זה אז, אבל עכשיו אני יודעת שכל כישלון הוא הזדמנות לעשות דברים טוב יותר. רק עוד רמז להמשיך, להתמיד ולהשתפר, כי עוד מעט תבוא הזדמנות טובה יותר, ואני חייבת להיות מוכנה כדי לתפוס אותה.