זאת הייתה פעילות לבנות בלבד. הן אספו את כל הבנות של השכבה הבוגרת של המד"צים (מדריכים צעירים), י'-י"ב, כשאני הייתי בכיתה הנמוכה מביניהן. על הקירות נתלו תמונות של בנות המצויות בתת משקל וכתבות על ניתוחים פלסטיים. בין היתר, חיכה לנו קיר ולצדו פתקים, כאשר נתבקשנו לכתוב על עצמנו תכונות טובות לצד השליליות. בהתחלה, הפעילות הזאת נראתה לי מיותרת, יחד עם כל "ערבי העצמת נשים" שהרגישו לי כמורידים אותנו יותר משהם מעלים. "אנחנו כבר במאה ה-21", אמרתי לעצמי. "ברור לכל אחת שהיא יכולה להגיע לכל מקום, בלי קשר למגדר".

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• סודקות את תקרת הזכוכית: הנערות שחולמות על הייטק
• עצור_תחשוב: פרוגי נלחמים בתופעת האלימות
• הידעתם? העובדות על הגוף שלנו שכדאי שתכירו
  

מיד לאחר מכן, החל הדיון. הסתבר שכל הבנות מצאו על עצמן יותר דברים שליליים מאשר חיוביים. כשהיו תכונות טובות, הן היו: "אחראית", "דאגנית", "מסודרת" ושאר תכונות שאפיינו מזכירות יותר מאשר מנהלות. אני כתבתי הרבה דברים טובים על עצמי, אבל לא רציתי להפריע בדיון, אז שתקתי. הגיע הסבב הבא, והפעם הוא היה סביב המראה החיצוני. הן החלו לתאר את האובססיה שבה הן מסתכלות במראה ואת כמות הזמן שהן משקיעות במחשבה איך הן נראות. הן הסכימו שפנימיות חשובה יותר מהחיצוניות, ובכל זאת ניצלו את מרבית הזמן כדי לטפח את המראה שלהן ולא את עצמן. הן היו בטוחות שהן שמנות. שיש להן כל כל הרבה פצעונים שאין ברירה, אלא לכסות הכל במייק-אפ. ואני לא הבנתי איך בנות שהן לא פחות יפות ממני, לא פחות מוכשרות ממני - לא רואות את זה בעצמן? ואם הן לא אוהבות ומעריכות את עצמן - למה שיגיעו לתפקיד מנהיגותי או ימצאו בן זוג שמכבד אותן?

"איך הן לא רואות את זה בעצמן?" © צילום פרטי

לקראת סיום הפעולה, היה לי כל כך הרבה מה לומר. לא ידעתי לאיזה דיון להכניס את דעתי, אז בשלב כלשהו פתחתי בנאום ספונטני של כמה דקות. אמרתי שיש דברים שאני לא אוהבת בעצמי, אבל אני חושבת שאני יפה. אמרתי שיש תכונות שהייתי משפרת, אך בסך הכל אני חושבת שאני חכמה וגם מוכשרת. אמרתי שגם אני חושבת שהפנימיות חשובה יותר, אז בדרך כלל אני קונה ספרים ולא בגדים. התנצלתי מראש אם זה נשמע מתנשא  ואמרתי שהלוואי שכולן היו מחמיאות לעצמן יותר ואהבה עצמית לא הייתה נתפסת כהתנשאות.

סיימתי את דבריי ומחאו לי כפיים. מספר בנות ניגשו אליי ואמרו שהמילים שלי היו מאוד מעוררות השראה.
הייתי בשוק. לא הבנתי איך בנות שגדלו באותה הסביבה כמוני פיתחו דימוי עצמי שונה כל כך? זה לא שגדלתי במקום פמיניסטי ופלורליסטי במיוחד. נהפוך הוא - כשהוריי עלו לארץ, הם נשאו עמם במזוודה פטריארכיה מברית המועצות.

מעבר לכך, הייתי אף מדריכה בעצמי והחלטתי לערוך לחניכות שלי פעולה דומה. שם, שמתי לב לדבר מעניין.
הבנות בכיתות ד'-ה' דווקא אהבו את עצמן והאמינו שהן יכולות להיות כל דבר. רציתי לשים את האצבע על השלב שבו הן "נהרסות".

"האמינו שהן יכולות להיות כל דבר" © shutterstock

עברו מאז מספר שנים ועדיין לא מצאתי את התשובות שחיפשתי. אומנם עוד לא ארגנתי כנסים גדולים, אךהתחלתי לשים לב. התרגזתי כשראיתי מעט נשים על הבמות וכשארגנתי אירועים יצרתי ליינאפ שווה. כשהייתי בכנסים בתחומים שנחשבו "גבריים", לקחתי איתי חברות וכשראיינתי לכתבות - לא וויתרתי על מרואיינות. אני לא פעילה פמיניסטית גדולה. אני אישה וזה מפריע לי. אם זה כואב גם לכן - אז פשוט תתחילו לשים לב.