אלון פנצל (17) תלמיד כיתה י"א בבית הספר "אורט קריית ביאליק", שב ארצה ממחנה מיוחד שנערך בארצות הברית במסגרת תוכנית "זרעים של שלום". במסגרתו הוא נפגש עם בני נוער פלסטיניים, ירדניים, מצריים ואמריקאיים, שחרטו בזכרונה חוויה עמוקה. "בכיתה ט' נכנסה המורה לכיתה והודיעה לנו שיש פרויקט שנקרא 'זרעים של שלום'. הלכתי למיונים, כאשר מתוך 6000 בני נוער ישראלייים התקבלו חמישים ואני בניהם. אחרי כל העבודה הקשה, יצאתי למחנה הקיץ במיין. תוך שלושה שבועות התקרבתי כל כך לאנשים שלא חשבתי שבכלל אכיר, המחנה הפך לבית שלי והאנשים נכנסו לי ללב", מספר פנצל.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• בואו לבדוק: עד כמה אתם משפחתיים?
• מורידים ת'מסיכות: הכוכבים הישראלים בקמפיין נגד הטרדות
• מצרפת ועד יפן: כך חוגגים את הולנטיין מסביב לעולם
  

ראש פתוח ומלא באופטימיות

כששאלנו את פנצל עם איזו תחושה הוא הגיע למחנה, הוא לא חשב פעמיים כאשר הוא סיפר לנו שהוא הגיע עם ראש פתוח. "ניסיתי להיות פתוח. למרות שגם לפני המחנה הייתי אדם ליברלי, עדיין היו לי דעות שנבעו בעיקר מחוסר היכרות. שמעתי דברים מהחדשות, מהמשפחה או מהחברים. קצת חששתי מנטלית לשמוע דברים, אולי קיצוניים, שאף פעם לא שמעתי, מכיוון שמעולם לא פגשתי באמת אף לא פלסטיני אחד".

"חששתי מנטלית" © צילום פרטי

איך הגיבו החברים והמשפחה כשהם שמעו על הרצון שלך לצאת למחנה?

"מצד אחד, אמרו לי כמה זה חשוב, כמה מאמינים בי וכמה הדבר משמעותי. מנגד, חוויתי אף תגובות מהצד השני, גם לפני המחנה וגם לאחר מכן מצד אנשים שאמרו שבחיים לא יהיה שלום, ושמעבר לזה שאני מבזבז את הזמן שלי אני גם מסכן את עצמי נפשית ופיזית כשאני הולך לשם".

 לדבריו, לפני המחנה הוא אמר לעצמו שאולי הם צודקים. אך כעת, כשהוא שומע את האמירות הללו מצד מורים, חבריו לספסל הלימודים או מהמשפחה, הוא אומר: "אני הייתי שם. אני חוויתי את זה, ראיתי את זה בעיניים שלי. מבחינתי זו לא הייתה מציאות מדומה".

עד כמה הסטריאוטיפים באמת התנפצו במהלך המחנה בקרב הצדדים השונים?

"בהתחלה, היו פלסטינים שהיו מאוד סגורים, שבאו לא כדי לשמוע - אלא כדי לייצג את הדעה שלהם. תוך כדי הדיאלוגים, הם התחילו להקשיב, כמו גם הישראלים שנפתחו יותר. כמובן שאפשר היה לראות סטריאוטיפים אפילו על המדינה שלנו שנשברו במהלך התהליך, אולי לא בהתחלה - אבל במהלך המחנה".

במבט לאחור, אתה מרגיש שהצלחת להתחבר לבני הנוער הפלסטינים?

"עבורי אישית מדובר בהצלחה מאוד גדולה שאני מודה עליה כל יום. יש לי שני חברים פלסטינים שאני נפגש איתם הרבה, ועוד כמה שאני בקשר יומיומי איתם ברשתות החברתיות. זה לא דבר שקרה לכולם וזה לא מובן מאליו".

""הפעילויות והמשחקים לימדו אותי הרבה" © צילום פרטי

היית מזמין אותם אליך הביתה למשל?

"חד משמעית כן וגם עשיתי את זה, אבל עוד לא יצא שהסתדר לנו מבחינת הזמן. סביר להניח שזה יקרה בקרוב. אני כבר הייתי בבתים שלהם. האמון זה בזה הוא באמת גדול".

שלושה שבועות זה לא מעט זמן. היו פעמים שהרגשת קושי מיוחד או שנקלעת לעימותים לא נעימים?

"כמובן. היו הרבה קשיים, במיוחד בדיאלוגים. אבל לקראת האמצע של המחנה הפעילויות והמשחקים לימדו אותי הרבה. שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שלפני חצי שעה אמרו לי שחמאס הוא לא ארגון טרור ועכשיו משחקים איתי כדורגל והכל בסדר. זה לא היה צבוע בעיניי. זה בא מהמקום שיש לנו דעות שונות מאוד, אבל אנחנו עדיין בני אדם שיכולים להיות ביחד, לשחק ולדבר, כי אנחנו שווים".

שגריר ישראל באו"ם

חולם להיות שגריר של ישראל בעתיד?

"אני מגדיר את עצמי כפטריוט ישראלי, שמאוד אוהב את המדינה ובו זמנית מאמין בשלום, מה שלאחרונה קצת הפך לאבסורד בחברה למרות שזה מאוד הגיוני. אין ספק שהחלום הכי גדול שלי הוא להיות דיפלומט ישראלי, אפילו שגריר ישראל באו”ם. אבל כרגע אני מתחיל בקטן. אני לוקח חלק בארגונים, שבהם אני משתף את הדעות שלי על החיים פה. זו ההתחלה ואני מקווה להתפתח".