בין עצי האורן המחטיים קמה לה במה. עמודי התאורה נישאים מעלה באוויר, שרשראות הנורות הצבעוניות קשורות מעץ לעץ, מחצלות נפרשות בין האצטרובלים, ואל היער מתחילים לזרום חברים, זוגות ומשפחות.

העצים הזקנים רמי הצמרת וותיקי החיים, מקבלים בהתרגשות את פניהם של האנשים, הצועדים עמוק פנימה אל תוך היער הירוק, ומרשים לעצמם לנשום קצת אוויר של חופש. פסטיבל יערות המנשה יוצא לדרכו בפעם הרביעית.

הפסטיבל, המופק על ידי צוות רחב ואוהב של מתנדבים ואנשי מקצוע, מבקש לתת את הבמה ליוצרים בעלי אמירה אישית ומקורית שלא תמיד זוכים לחשיפה הראויה. כך לצד אמנים מוכרים כמו אסף אבידן, תומר יוסף ומרסדס בנד, עולים לבמה כוחות חדשים כמו Sun Tailor"" ו-""The Angelcy. דרך ההופעות, הג'מג'ומים באוהלים, הקומזיצים והסדנאות, מתאפשר חיבור אמיתי ובלתי אמצעי בין בני אדם, באווירת הנוף הקסום של היער.

 

בצהריים המאוחרות של יום שישי זה נשמע כמו התחלה של בדיחה. על הבמה עולים רוסי, ערבי, אשכנזיה ותימני, שאחריהם עולים עוד שמונה נגנים. אני בטוח שהשתמשו בעבר בשורת פתיחה זו כדי לכתוב על "סיסטם עאלי", הרכב ההיפ-הופ היהודי-ערבי.

נדמה שהקהל החדש שאינו מכיר לא יודע איך לאכול את הסיפור הזה, אבל ברגע שהם פותחים את הפה ואת הלב, אין אחד שלא מוצא את עצמו שר ורוקד איתם כמו משוגע, ובו בזמן חושב לעצמו שאת הערבוביה הבלתי אפשרית הזאת הם עושים בצורה הכי אמיתית, בועטת ואוהבת שיש.

אותה חבורה של אנשים שהכירו במקריות ברחובות יפו, יוציאו בקרוב אלבום בכורה ואיתו סיבוב הופעות חוצה שפות ודתות. מומלץ לעקוב.

אסף אבידן: "כל מה שצריך בחיים זה שלוש בחורות"

מאוחר יותר כובשים את הקהל "הקולקטיב", אותה אגודה שיתופית מפוצצת אנרגיה של שבעת חברי הילדות המוכשרים, שהמוזיקה הנוצרת ביניהם זורמת מהרמקולים דרך העצים ומושכת בקסמה את המוני האנשים הרוקדים אל הבמה.

"כל מה שאדם צריך בחיים זה שלוש בחורות, חגי פרשטמן ויערות מנשה", אומר בחיוך אסף אבידן כשהוא מציג את הרכבו החדש. הקהל מתמסר לשאגותיו הנפלאות של אבידן שיחד עם קול הצ'לו המרעיד של קרני פוסטל, אני שומע בחורה צעירה שלידי אומרת לחברה שלה: "תודה, תודה לאל שיש מוזיקה".

במרחק כמה מאות מטרים משם מתארגן קומזיץ המשוררים המסורתי של הפסטיבל, בו עולים משוררים וקוראים מפרי עטם לאור אש המדורה. חברים, זוגות, ילדים והורים מתקבצים מסביב לאש כדי להקשיב.

הזכורה לי מכל היא דווקא יעל בירנבאום, כשבעודה מהוססת היא עולה אחרונה, מחזיקה במיקרופון, ובשקט היא מקשיבה לקולות הדועכים הנשמעים מההופעה המרוחקת של תומר יוסף. היא עוצמת עיניים ומתחילה לזוז ולשיר את השיר שלה על בסיס הביטים של יוסף.

תומר יוסף קופץ על המחסומים

בקולה הכל-כך יפה והאנרגטי היא סוחפת את היושבים מסביב למדורה המביטים בה בעיניים נוצצות ובהקשבה יתרה. כשהשיר של תומר יוסף נגמר מרחוק היא נעצרת בבלבול ובמבוכה מסבירה שהביטים נגמרו. הקהל מעודד אותה להמשיך והיא ממשיכה לשיר נוסף.

"אני רוצה להרגיש אתכם קרובים", מוחה תומר יוסף על מחסומי האבטחה שחוצצים בינו לבין הקהל. "אבטחה, אפשר לעשות עם זה משהו?" הוא מנסה ולא נותר לתשובה השלילית לעצור אותו. אם הקהל לא יבוא לתומר יוסף, תומר יוסף יבוא אל הקהל – הוא מזנק אל הגדר ושר כשהוא עומד עליה, שר עם הקהל. האנרגיות המתפרצות של יוסף הולכות וגוברות עד לכדי פיצוץ, כשהוא מסיים בקפיצה על התופים ובעיטות במצלתיים.

שבת בבוקר. האנשים מתעוררים באוהלים לקול ג'מג'ום, חבורה של צעירים פותחת במעגל מוזיקלי מאולתר, ומנגנים מה שבא להם לראש. האנשים שעוברים לידם נדלקים ומצטרפים. חלק מביאים את כלי הנגינה שלהם, חלק שרים, חלק מצלמים וחלק עושים ג'אגלינג. כך אותו חיבור פשוט בין בני אדם נגלה בפניי בצורה הכי אמיתית שיש, כשילד קטן מגיע ומסתכל בעיניו הגדולות על מערכת התופים המאולתרת, מקבל את המקלות לידיו ומצטרף לחגיגה שמסביבו.

 

מאוחר יותר מרחוק, במתחם ההופעות, הקהל נאסף בשקט מסביב לדניאלה ספקטור, שקולה המרגש משתלב כל כך טוב באין-ספור העצים שמאחוריה. הקהל נרגע ויושב בשלווה מתחת לצל הצמרת, ונותן בקלות לקולה של ספקטור להיכנס לו ללב.

"מארש דונדורמה" נשמעים הרחק משם בגרוב המטורף, גם גופם של האנשים הביישנים ביותר מתחיל לזוז מעצמו, בכל אחד מתעורר חוש הקצב. החצוצרה, הטובה, האלט, הסופרן והטנור.

ולפעמים, אם מסתכלים טוב, נדמה שזו לא הרוח ושגם צמרות העצים מצטרפות אל הגרוב וזזות יחד איתם. לפסטיבל בשנה הבאה, אני אגיע בהחלט. 

סייעו בהכנת הכתבה: ניבה גולדברג ומשה אלקבץ.