השבוע צפיתי בפעם המי-יודע-כמה בהרצאה המפורסמת של הסופרת צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, שנערכה במסגרת ארגון ההרצאות "TED" והשפיעה על מיליוני צופים. עד כמה היא השפיעה, אתם שואלים? לקולקציית הקיץ הקודם של בית האופנה דיור החליטה המעצבת הראשית של המותג להדפיס את שם ההרצאה על חולצת טי-שירט לבנה שהפכה לאחד הפריטים האופנתיים המבוקשים ביותר של שנת 2017. כן, אותה ההרצאה שקטעים ממנה סומפלו ונכנסו באופן "שגרתי" לסינגל של ביונסה. בהרצאה מספרת אדיצ'יה על חייה כאישה אפריקאית, פמיניסטית ששואפת לשיוויון: "ההגדרה שלי לפמיניזם היא להיות גבר או אישה שאומרים שאכן קיימת בעיה עם השוויון המגדרי כיום, ואנחנו חייבים לפעול כדי לתקן אותה".

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• סודקות את תקרת הזכוכית: הנערות שחולמות על הייטק
• עצור_תחשוב: פרוגי נלחמים בתופעת האלימות
• הידעתם? העובדות על הגוף שלנו שכדאי שתכירו

אף אחד לא לימד אותי על ההיסטוריה שעומדת מאחורי יום האישה, לא בבית ולא בבית הספר. את התחקיר עשיתי בעצמי, בעיקר מסקרנות ורצון לדעת - מה קרה שם? איך זה הגיוני שלא היו לנשים זכויות? כנער בן 16, גדלתי בזמן מודרני וכילד קטן לא העליתי בדעתי כלל שקיים הבדל בין המגדרים.

מהתחקיר למדתי כי הפעם הראשונה בה צוין יום האישה הבינלאומי היה לפני יותר ממאה שנים - ממש בתחילת המאה ה-20. בתקופה זו, יום האישה צוין כאירוע פוליטי סוציאליסטי, בו נערכו הפגנות נגד האפליה אשר חוו הנשים: הן דרשו שכר גבוה יותר, שעות עבודה קצרות יותר וזכויות הצבעה. עם חלוף השנים, המצב השתפר, נשים קיבלו שיוויון זכויות והאירוע איבד את הגוון הפוליטי והפך לחג, בו נחגגים ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של הנשים.

מטרה נוספת שמדוברת רבות לקראת יום האישה הבינלאומי, בעיקר בשנים אלו, היא העלאת המודעות למניעת ההטרדות והתקיפות המיניות. תופעה זו היתה אחד הנושאים המדוברים בשנה האחרונה, ונראה שהתחלנו ללכת בכיוון הנכון: השנה ראינו את הנשים ההוליוודיות מתאספות בקמפיין "מי טו", אשר עשה רעש בכל העולם, רעש מהסוג הטוב. בזכות קמפיין זה נשים בכל רחבי הכדור הצליחו לאזור את האומץ, לקום ולדבר, לפעול, להגיד: "כן, גם אני נפגעתי והגיע הזמן לשים לזה סוף".

בטקס פרסי גלובוס הזהב, שנערך בחודש ינואר האחרון, נאמה אשת הטלוויזיה אופרה וינפרי נאום שמאוד ריגש אותי ואמרה: "יום חדש בפתח, וכשהוא סוף-סוף יגיע, זה יהיה בגלל המון נשים מרהיבות וכמה גברים מדהימים, אשר יילחמו ותלחמנה יחד כדי לדאוג שהם יהיו המנהיגים שיקחו אותנו אל העת - בה אף אחת לא תצטרך לומר 'גם אני' יותר".

ככתב אופנה וכנער שזהו תחום העניין העיקרי שלו, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי איך זה מתבטא בתחום האופנתי. מצאתי שגם בתעשיית האופנה ניכר כי השינוי קורה, לאיטו: אפילו בשנת 2018, כשאישה נכנסת לתפקיד מפתח בעולם האופנה אלו עדיין חדשות גדולות, משהו מיוחד. זאת אף על פי שכמעט כל התעשייה סובבת סביב נשים - קהל יעד, פרסום ושיווק. לבית האופנה הענק דיור לקח שבעים שנה - שבעים שנה! - לגייס מנהלת אומנותית (מריה גרציה קיורי, 2016) ראשונה לשורותיו. לבית האופנה ז'יבנשי - 66 שנים (קלייר ואייט קלר, 2017). אך ההבדל הגדול שראיתי בין נשים לגברים בתעשיית האופנה הוא שהנשים שמזיזות את גלגלי השיניים בתעשייה אינן עושות זאת בשקט. הן יוצרות מעין אחווה ועובדות יחד כדי להעצים אחת את השניה, כדי שיוכלו לפתוח דלתות נוספות ליוצרות נוספות, בין אם בתחום העיצוב, הצילום או הניהול האומנותי. הדבר דומה בהמון תעשיות ותחומים נוספים כמו במוזיקה, קולנוע וספורט - התחרות כמעט ונעלמת.

בעיניי, יום האישה הבינלאומי הוא אחד הימים החשובים בשנה, אם לא החשוב ביותר. הוא מייצג עוצמה נשית, אהבה, שיוויון והרמוניה. הוא מייצג את התאחדות כל הנשים מכל הצבעים, הגזעים, המידות והגבהים למען מטרה משותפת - השאיפה לשיוויון. הוא מייצג את המין החזק באמת. בעיניי יום האישה הוא גם היום בו אני כנער, עתיד להיות גבר, מודה למין הנשי. על השינוי שהן עושות בעולם. על התרומה שלהן למדע, לכלכלה, לפוליטיקה, לתרבות, לספורט והרשימה עוד ארוכה. אם הייתי רוצה שקוראי הטור הזה, נשים וגם גברים יקחו ממנו מסר אחד - העצימו את הנשים שסביבכם. תנו להן להרגיש כמו וונדר וומן, כי כל אישה היא הוונדר וומן של הסיפור שלה.