יום המעשים הטובים, אשר חל היום (ג') הוא הזדמנות נהדרת לעשות משהו טוב למען מישהו אחר. אולם, כשמדובר בכתבות פרוגי, נראה שאין הן זקוקות ליום מיוחד בשנה, על מנת לתרום מעצמן למען הקהילה. שלוש מכתבות האתר מספרות על השליחות שלהן ועל הסיפוק הגדול שמבחינתן שווה את הכל.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• כוכבים אמתיים: הספורטאים שלא שוכחים לתרום לסובבים
• לשלם חמש: "מי אתם שתיקחו ממנו את ההזדמנות?"
• הפתעה בבית הספר: תלמידים חיפשו חלזונות ומצאו סמים
  

מורן לביא - "ידעתי שעליי להיות השליחה"

לפני שלוש שנים לערך, עברתי ניתוח קשה, אבל למרות הקושי הבלתי נסבל - לא הייתי לרגע לבד. המשפחה והחברים עטפו אותי בחום ואהבה והצלחתם הייתה כה עצומה שהיו רגעים ששכחתי שהרגל שלי חבושה ואני נראית כמו רובוטריק. באופן אירוני, ההתמודדות האמתית התחילה לאחר הקביים והפיזיותרפיה, אחרי שנותרתי לבד במערכה. אני וצלקת ארוכה מאוד ברגל שמאל. קמתי עם תחושת ריקנות נוראית. מעין כאב שאוכל אותי מבפנים ומבהיר לי חד וחלק ששום דבר לא יישאר כפי שהיה.

הבנתי שלפני הניתוח, החיים שלי היו גדושים בפעילויות ועניין, ועכשיו אין שום דבר בלוח הזמנים שלי. לקחתי החלטה - אני הולכת לעשות משהו טוב עם הזמן שלי, אני חייבת, אחרת זה בזבוז של זמן יקר. הבחירה הייתה מובנת מאליה - אני הולכת ללמוד להיות ליצנית רפואית. יש כל כך הרבה אנשים, בגילאים שונים ומרקעים מגוונים, ולרבים מהם אין את מערכת התמיכה שלי הייתה ברגעי המשבר. ידעתי שעליי להיות השליחה שתביא חיוך ורגע של נחת לאותו ילד מפוחד, לאותה אישה מבוגרת שכבר נותרה לבד, ולכל אדם אחר שיפגוש בי. החלטתי, וכך עשיתי.

מדי יום חמישי, הייתי זורקת את תיק בית הספר ורצה לאוטובוס לכיוון המתנ"ס, שם עברנו את הקורס. למדתי להתאפר כמו ליצן, להיות רגישה מול המטופלים ועל הדרך גם מספר קסמים. מאז, עברו שנתיים ואין מאושרת ממני! כל יום הוא הזדמנות מחודשת לחסד ולנתינה, שלא נגמר בימים שאני ליצנית. בשבילי כל יום הוא יום המעשים הטובים, כי נתינה לא עולה כסף ומשנה את תפיסת העולם של הסובבים אותנו. היו אתם היופי שבדבר, היו אתם הליצנית עם הלבבות.

שירלי פנקר - "התשוקה שלי היא לעבוד עם בני נוער כמוני"

קוראים לי שירלי ואני כבדת שמיעה. במשך השנים עברתי אין ספור טיפולים, ייעוצים עם רופאים שונים והרבה בדיקות שמיעה. גם שני ניתוחים מעטרים בכבוד רב את עברי הרפואי. כיום, אני מרכיבה שני מכשירי שמיעה, שהפכו כבר מזמן לחלק בלתי נפרד ממני ומאפשרים לי להשתלב בחברה כמעט כמו כל אחד אחר.

מאז ומתמיד ידעתי שהתשוקה שלי היא לעבוד עם ילדים ובני נוער כמוני, ובסופו של דבר - זה מה שעשיתי. כחלק מהשירות הלאומי שלי, במסגרת עמותת "שלומית", אני מתנדבת כמדריכה לילדים חירשים וכבדי שמיעה, בטווח הגילאים 6-12, בעמותת "שמע" - עמותה לחינוך ושיקום ילדים ובני נוער חירשים וכבדי שמיעה.

ההתנדבות היומיומית בעמותה היא מעבר למה שאועל להסביר במילים. אך אם הייתי מוכרחה לנסות ולתאר את תחושותיי ורגשותיי, הייתי אומרת שבזכות ההתנדבות אני מצליחה ללמוד על עצמי דברים חדשים בכל יום שעובר; אני מגלה תכונות שלא ידעתי שקיימות בי, מצליחה להפתיע את עצמי ולפרוץ מחסומים ו"קווים אדומים" שבעבר אפילו לא האמנתי שאסתכל לכיוונם. אני מצליחה לשמש כ"אחות גדולה" עבור החניכים שלי ולהשפיע עליהם, להיות חלק משמעותי בפאזל הגדול והמבלבל שנקרא - החיים שלהם. אך על אף שכולם בטוחים שאני זו שעוזרת לילדים האלו, הגיע הזמן להודות באמת - הילדים האלו עוזרים לי יותר משאני עוזרת להם. בזכותם, הבנתי שאין סיבה להתבייש במי שאני - אני כבדת שמיעה וזה חלק ניכר מהאישיות שלי. 

שירה הלברשטיין - "אמרתי להם שהיום זה היום"

נושא חולי הסרטן תמיד העסיק אותי. למרות שבאופן אישי אין לי אף קרוב או חבר שאני מכירה שחלה בסרטן, לפני כשלוש שנים תרמתי את שיערי לעומתת "זכרון מנחם". זה הדבר המינימלי ביותר שאפשר לעשות, על מנת לתרום לילדים הגיבורים הנלחמים מדי יום במחלה הארורה.

אני זוכרת את עצמי נרגשת ממש, במשך חודשיים מדדתי יום יום את השיער שלי ואמרתי לעצמי לחכות עוד קצת עד שאולי הוא יהיה עוד טיפה ארוך. עד שיום אחד כבר לא יכולתי לחכות יותר. ניגשתי להורים שלי, אמרתי להם שהיום זה היום ושאנחנו נוסעים עכשיו למספרה כדי לתרום.

קלעתי את השיער שלי לכדי צמה אחת, הגעתי למספרה, כולי במתח. הספר בדק שיש לי אורך מתאים וסיפר אותי. כל כך התרגשתי. שלחתי את המעטפה בדואר ולאחר מכן, קיבלתי מכתב בחזרה מ"זכרון מנחם", שבו הודו לי על התרומה. הניסוח היה כל כך מרגש ונוגע ללב.

עכשיו, כשלוש שנים לאחר מכן, אני שוב תורמת את השיער שלי. רק שהפעם הלב שלי עטוף בתחושת ביטחון גדולה ואני יודעת שהכל שווה את הסיפוק שימלא את לבי בקרוב, לאחר התרומה.