סטיבןן הוקינג, אחד מגדולי המדענים שהיו בשנים האחרונות, נפטר בשבוע שעבר דווקא ביום המדע הבינלאומי, לאחר שהצליחה מחלת ה- ALS להכריע את הקרב נגדו, קרב שרבים האמינו שייגמר עוד מזמן. איזה סימבולי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• השבוע בעבר: הקאמבק של ג'ורדן
• אמ;לק: הלונה פארק והסופרלנד סגורים עד להודעה חדשה
• באנו לעזרת חבר: סנדי וצ'יקה מחכות לכם

מחלת ה- ALS היא מחלה חשוכת מרפא התוקפת אנשים בריאים בכל הגילאים, ללא התראה מוקדמת. תוחלת החיים הממוצעת לחולה מרגע האבחון היא עד שלוש שנים, אך הודות להתפתחות הרפואה בשנים האחרונות, מצליחים רופאים להאריך את חיי החולה גם עד לעשר שנים. למרות התקדמות הענף הרפואי, מרבית החולים ימותו בתוך שנים ספורות מרגע האבחנה.

מעורר השראה © Chris Jackson/gettyimages IL

סטיבן ויליאם הוקינג היה אסטרופיזיקאי ותאורטיקן אנגלי, ששימש כפרופסור באוניברסיטת קיימברידג'.
כבר בילדותו התגלה הוקינג כתלמיד מוכשר, אך גם כילד עצלן נורא. כשהיה בן 21, בזמן שלמד לתואר ראשון, חלה במחלה ניוונית חשוכת מרפא, ה- ALS, הגורמת במשך הזמן לשיתוק מוחלט, אך איננה פוגעת בפעילות המוח. זמן קצר לאחר שאובחן, הכינו הרופאים אותו ואת משפחתו לכך שלא ישרוד שנים רבות. אך כנגד כל הסיכויים, הצליח הוקינג לחיות ב"שלום" עם המחלה במשך 55 שנים, וזאת מבלי שתפגע כלל בפעילותו השכלית, ולפני כחודשיים אף חגג את יום הולדתו ה- 76.

על אף העובדה שהוקינג היה פיזיקאי מהולל שתרם תרומות חשובות מאוד לעולם המדע, אני מאמינה כי תרומתו האמיתית הייתה גדולה אף יותר, ולא רק לעולם המדע. אני חושבת שהוא מייצג הרבה יותר מ"עוד מדען שתרם רבות", מפני שבתור אדם – תרומתו לאנושות הייתה גדולה יותר; על אף שמחלתו חשוכת המרפא, ה- ALS, שללה ממנו את היכולת הבסיסית של שליטה מלאה בגופו, הוא המשיך להאחז בחיים ובשגרה שלו ולשמור על רוחו האנושית. מחלתו האכזרית של הוקינג יכולה הייתה לשבור רבים מאיתנו, אך היא לא הצליחה לשבור אותו – הוא בחר לא להעניק לה הכוח ואת היכולת לשלול ממנו גם את המעט שנותר לו, והצליח להתגבר עליה בדרכיו שלו.

© Dave J Hogan/gettyimages IL

הוקינג הביא לחידושים ולפריצות דרך רבות בתחום המדע, הישגים שמדענים רבים וטובים אחרים לא הצליחו מעולם להגיע אליהם. העובדה שהוא הצליח לפגוע במטרות כמו אלו, למרות הסבל הגופני האדיר שהוא עבר כל יום בחייו, היא סמל אמיתי לאמונה ולתקווה בחייו, ובחיים של כולנו.

אני חושבת שמה שמייחד את הוקינג זו העובדה שגם לאחר האבחון במחלה, אפילו כשרופאיו היו בטוחים שלא יצליח לשרוד – הוא, יחד עם קרובי משפחתו שתמכו בו, האמין שיצליח. והוא הצליח ובגדול; הוא לא רק "שרד", אלא חי באמת את חייו, גם אם הם לא המשיכו באותו המסלול, לא היו כפי שתמיד חלם שיהיו. את 55 השנים שהעביר עם המחלה, הוא העביר כחלק חשוב מהעולם, כחלק משמעותי ביותר ולא נחבא אל הכלים, אל הדיכאון והייאוש אליהם יכול היה ליפול במהירות.

סטיבן הוקינג מהווה מודל לחיקוי עבורי; מדובר באדם שהצליח להשאיר חותם אמיתי ומשמעותי בעולם הזה, למרות האכזריות שבה העולם בחר לנהוג בו. הוא בחר לא לוותר, בחר להמשיך ולהילחם, להוכיח לכולם שגם המחלה לא תעצור אותו. אמנם המחלה שינתה את הדרך הראשונה בה תכנן ללכת על מנת להגיע למטרות שהציב לעצמו, אך עבורו המטרות לא השתנתו כלל וכלל – אלא רק הדרך אליהן.

אני בטוחה שרבים יסכימו עם האמירה שסטיבן הוקינג הצליח לממש את עצמו ב- 76 השנים שחלפו ולהגיע למטרות ששאף להגיע אליהן, ואפילו מעבר להן. הוא מהווה השראה עבורי ועבור צעירים ומבוגרים כאחד, שראו ועדיין רואים בו אדם שלקח את הביטוי - "מה שלא הורג אותנו, מחשל אותנו", והפך אותו למוטו המרכזי של חייו.