כן בבית ספרנו: 50% מבני הנוער נחשפים לאלימות בבית הספר
כ-17% מבני הנוער בישראל חשים כי המורים כלל לא פועלים מספיק כדי למגר את תופעת האלימות, 25% לא חשים כלל בנוח לדווח על מקרי האלימות אליהם הם חשופים וחווים, ורובם מאמינים כי פעילות חברתית מצד הנוער תוביל לטיפול בנושא יותר מאשר הסברה מצד המורים. עיר ללא אלימות? אין חיה כזו גם בשנת 2018
אנו פוגשים את תופעת האלימות בקרב בני הנוער בישראל בכל עת ובכל מקום - בשכונה בה אנו גרים, בכותלי בית הספר, באירועי הספורט וכן במקומות הבילוי. היא חוצה אוכלוסיות ומגזרים, ומצויה ממש מתחת לאף שלנו, אף אם לא תמיד אנו מייחסים לה מספיק חשיבות, או שמא בוחרים להבחין בכך. חשבתם שההרצאות והתכניות הרבות המועברות בבתי הספר בשנים האחרונות, מתוך מטרה לצמצם את תופעת האלימות, משפרות את המצב? עם כל הצער, לא נראה שכך הדבר.
עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
- בחנו את עצמכם: עד כמה אתם מוכנים לקיץ?
- שקר או אמת? הדברים שכולנו ציפינו להם בתיכון
- משנים את הכללים: בני הנוער שעובדים בעבודות הכי מגניבות
במסגרת משאל הנוער שנערך פה ב"פרוגי" כחלק מקמפיין "עצור_תחשוב!", אשר שם לו למטרה להילחם בתופעת האלימות בקרב בני הנוער; כ-500 בני נוער מכל רחבי הארץ אפשרו לנו להבין לעומק את אופי התופעה, היקפיה והחסמים השונים הנלווים אליה. כל אלו הציבו בפנינו תמונה קשה של תופעת האלימות בקרב תלמידי החטיבות והתיכונים בישראל כאחד.
מהמשאל שערכנו עולה כי כמחצית מבני הנוער נחשפים למרבית מקרי האלימות במהלך יום הלימודים בבית הספר, כאשר רבע מכלל המשיבים פוגשים את האלימות בעיקר במקומות הבילוי, 16.1% באירועי הספורט ו-8.4% בשכונה בה הם מתגוררים.
איזה סוג אלימות נפוץ יותר?
התדירות של האלימות הפיזית פחותה במעט מזו של האלימות המילולית, כך לפי המשאל. כמעט 50% מבני הנוער סבורים כי הנוער משתמש יותר באלימות מילולית מאשר באלימות פיזית, אך אין ביכולתנו להיוותר אדישים לנוכח מימדי התופעה המדאיגה, אשר מאפיינת את כלל סוגי האלימות.
37.3% מבני הנוער נחשפים או נפגעים מאלימות מילולית בבית הספר יותר מפעם אחת ביום ולעומת זאת, 16.8% השיבו כי הם נתקלים באלימות פיזית מספר פעמים ביום. 10.6% מהנוער בישראל פוגש אלימות מילולית אחת ליום, בעוד ש-7.2% חווה אלימות פיזית באותה התדירות. 13% מבני הנוער טענו כי האלימות המילולית מלווה אותם מספר פעמים בשבוע, כאשר שיעור הנוער החווה אלימות פיזית בהיקף זה דומה ועומד על 12.8%.
גם הרשתות החברתיות אינן מוגנות מפני תופעת האלימות המשתקפת היטב אף בהן. 18% מבני הנוער נחשפים או חווים אלימות במסגרת הרשתות החברתיות יותר מפעם אחת ביום, 7.4% אחת ליום ו-13.3% מספר פעמים בשבוע.
אולם, ישנה נקודת אור קטנה בכל הסיפור - השיעור הזעיר של נוכחות הסכינים בכותלי בית הספר, שכמובן אסורים במפורש על פי הוראות משרד החינוך. ממשאל הנוער שנערך באתר משתמע כי 66.5% מבני הנוער כלל לא נתקלו בתלמידים הנושאים סכין בבית הספר מאז תחילת שנת הלימודים, 19.2% נתקלים בתלמידים כאלו לעתים רחוקות מאוד, 11.6% מדי פעם ו-2.7% בלבד במשך פעמים רבות.
אם לרגע קיוויתם שהמורים במוסדות החינוך עושים ככל שביכולתם על מנת למגר את תופעת האלימות, כנראה שהייתם אופטימיים למדי. 16.8% מבני הנוער לא מסכימים כלל עם האמירה, שלפיה המורים בבית הספר פועלים ככל שביכולתם כדי למגר את התופעה וכן 37.3% מסכימים עם כך במידה מועטה בלבד. זאת אף על פי שהאלימות בכותלי בית הספר מופנית גם כלפיהם. 13% מבני הנוער נחשפו לאלימות של תלמידים כלפי מורים על בסיס יומיומי, 9.3% מספר פעמים בשבוע ו-8.8% מספר פעמים בחודש.
לא רק התלמידים
יחד עם זאת, בני הנוער שלקחו חלק במשאל הנוער מאמינים כי המורים, אשר ממונים על חינוך דור העתיד, אינם צדיקים גמורים. 13% מן הנוער נחשף לאלימות של מורים כלפי תלמידים על בסיס יומיומי, 7% פוגש אותה מספר פעמים בשבוע ושיעור אחוזים זהה נתקל בה מספר פעמים בחודש.
על אף שכבר מגיל צעיר משננים באוזנינו כי חשוב שנדווח על מקרי אלימות, עולה כי רק מעטים מבני הנוער בוחרים ליישם זאת בחיים האמתיים. 24.7% מבני הנוער לא חשים כלל בנוח לדווח על מקרי אלימות, אשר אליהם הם חשופים, או נאלצים לחוות על בשריהם ו-33.7% מרגישים בנוח לדווח עליהם במידה חלקית בלבד.
בני הנוער מעדיפים לשתף את החברים
עם מי בני הנוער מרגישים בנוח לדבר כשמדובר במקרי אלימות? התשובה לכך ברורה ומשותפת ללמעלה ממחצית מבני הנוער - עם החברים. ואילו, 24.1% חשים בנוח לשתף בכך את ההורים, 5.4% בלבד בוחרים לפנות ליועצת בית הספר ורק 4.7% משוחחים על כך עם המורים.
כששאלנו את בני הנוער מה לדעתם יסייע לטפל בנושא האלימות, הופתענו לגלות כי מבחינתם העזרה לא תגיע מהצוות החינוכי. 36% מבני הנוער רואים בפעילות חברתית מצד בני הנוער כדרך היעילה ביותר להתמודד אל מול התופעה, 24.5% מאמינים כי הגברת האכיפה בכותלי בית הספר היא הפתרון הנכון, 12.6% סבורים כי יש לשלב יותר מסרים חינוכיים בחומרי הלימוד ו-9.1% מוצאים את שיעורי ההסברה שמעבירים המורים כתורמים לצמצום התופעה.
תמונת המצב מהעיניים של הנוער
בני הנוער בישראל מכירים את תופעת האלימות מקרוב, כבר מגיל צעיר. אין הם מתקשים להצביע על מקרים אשר נפלו בהם כקורבן להתנהגות אלימה, או היו עדים אליה. הם מודעים למצב החמור, יודעים את הנזק, אך לא תמיד חושבים תחילה על ההשלכות והצלקת העמוקה שאינה מגלידה גם לאחר שנים. אך דבר אחד בטוח - בני הנוער שחוו על בשריהם מעשי אלימות, מתקשים להשלים עם הנתונים המדאיגים.
עמית שדה, תלמידת כיתה י"א מבאר שבע, נאלצה לעבור חוויה שקשה לעכל. "הכל התחיל כבר כשהייתי ילדה קטנה. לא הייתי כל כך שמנה, אבל הייתי שונה מהשאר. תמיד נתתי לאחרים לחוות את הפחד שלי מעצמי. הייתה לי הרגשה של חוסר ביטחון, רק בגלל מה ששמעתי שאומרים עליי", נזכרת שדה בתמונה הקשה.
לדבריה, מלבד האלימות המילולית שהקיפה אותה מכל עבר, היא אף חשה כמו 'שק חבטות'. "כשיצאתי משער בית הספר, תמיד השתדלתי כמה שפחות ליצור קשר עין. הפכתי לשק החבטות של הבנים. אני זוכרת שהם החזיקו בי וניסו להכניס אותי אל תוך הפח, בזמן שאני מתנגדת ובוכה".
על אף שכיום שדה כבר אינה קורבן לאלימות, משום שאינה נותנת לכך יד, צברה ביטחון והחליטה לסייע לאחרים לקום על הרגליים כשהם נופלים, היא חשה כי לא נעשה מספיק בנושא. "לא סתם בני הנוער אמרו שהם מעדיפים לפנות לחברים כשמדובר באלימות - העזרה הכי טובה באה מחבר טוב, מניסיון. בני הנוער רוצים שמישהו מהמקום שלהם יבין ויכיל אותם".
"המורים לא עושים מספיק"
שדה היא רק אחת מבין בני נוער רבים שנפלו כקורבן למעשי אלימות. יסמין גיזבורג, תלמידת כיתה י"א מאשדוד, מכירה אף היא את התופעה מקרוב, לאחר שחוותה השפלה הן מצד המורים והן מצד התלמידים האחרים. "שבוע אחרי שהמנהלת קראה לי לשיחה, לאחר שהגעתי לבית ספר חדש, היא נכנסה לכיתה שלי ואמרה בקול שאין לי אבא. כולם שמעו את זה וצחקו עליי. המנהלת והמחנכת לא אמרו להם מילה. באחת מהפעמים שהיינו בהן עם המורה, שש בנות התנפלו עליי וחנקו אותי", היא משתפת.
גיזבורג סבורה כי הצוות החינוכי לא מקדיש מספיק תשומת לב להתמודדות מול התופעה. "המורים לא עושים מספיק. הם מסתפקים בלתת עונש, שלא גורם לאותם בני נוער להרגיש את מה שחוותה הילדה שנפלה כקורבן לאלימות".
מיקה תורג'מן הלומדת בכיתה י"ב בפתח תקווה, אומנם לא נפלה כקורבן לאלימות בניגוד למרואיינות האחרות, אך אין זה מונע ממנה להמעיט בחשיבות הנושא ולהבין את התמונה המצערת. "תופעת האלימות נפוצה מאוד. רבים מבני הנוער נפגעים מאלימות על כל גווניה - פיזית, מילולית, ברשתות החברתיות וגם מינית. צריך למנוע את זה ישר מההתחלה, לשים לב עוד לפני שזה קורה".
בדומה לבני הנוער שלקחו חלק במשאל הנוער של פרוגי, מאמינה תורג'מן אף היא כי לפעילויות חברתיות מצד בני הנוער ישנה השפעה רבה ומעידה על כך מניסיוניה האישי. "בתור תלמידה בכיתת מב"ר (מסלול בגרות רגיל - ס.ל), שמונה 24 תלמידים בעלי בעיות קשב וריכוז, לא פעם מכנים את הכיתה שלנו בדימויים שגורמים לנו להוריד מערכנו. החלטתי להשאיר אותם בצד וליזום פרויקט נגד אלימות, שנקרא פרויקט מב"ר - משהו בלתי רגיל, בשיתוף פעולה עם עיר ללא אלימות".
הפרויקט שיזמה תורג'מן השפיע מקצה לקצה על כיתתה והתלמידים הצעירים מולם היא עמדה כאחד. "כשעבדנו ככיתה, עברנו כל כך הרבה דברים שכיתה אחרת לא עברה בחיים. למדנו להכיר צדדים וסיפורים שלא ראינו קודם. זה היה מדהים לראות איך הכיתה מתפקדת יחד ולפגוש תלמידים צעירים, שמשתפים אותנו בחוויות קשות, שאפילו המחנכות שלהן לא ידעו על כך. אנחנו היינו המבוגר האחראי".
היא סוגרת את דבריה במסקנה שלא ניתן להישאר אליה אדישים: "אני חושבת שמרבית בני הנוער רוצים לשתף, אבל הם פשוט לא יודעים איך ולמי לפנות. זה לא קל לבוא ולספר מה עובר עליך. צריך להעלות את כמות השיחות של התלמידים עם המורים ולדאוג לכך שלכל תלמיד תהיה שיחה קבועה, לפחות אחת לשבוע".
|