מכירים את הסיפור על רוסאלי אבילה, נערה בת 13 מארצות הברית, שניסתה להתאבד לאחר שסבלה מבריונות ברשת? הסיפור הזה התפרסם כמעט בכל אמצעי תקשורת בארצות הברית, בעיקר מכיוון שניסיון ההתאבדות הזה הותיר את הנערה בבחינת צמח והוריה הם שהיו צריכים לקבוע האם לנתק אותה מהמכשירים או לא. מה שהכי זעזע בסיפור הזה הוא שהסתבר להורים, לתדהמתם, כי בתם סבלה במשך זמן רב מהצקות ומהעלבות נוראיות מצד חבריה לכיתה, ואף אחד מהם לא אמר על כך מילה. אף אחד מהם לא סיפר על כך להורים שלה או למורים, ליועצת, למישהו שיכול לעזור. אף אחד מהם לא ניסה לעצור את מדרון השלג הנורא הזה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• לא רק לנגן ברכבת: מה עוד אפשר לעשות רק בלילה?
• מקצרים את החופשים: המורים שבתו, התלמידים נענשים
• לא בני חורין: המדינות שעדיין אין בהן חירות

המקרה של רוסלאני הוא רק דוגמה למקרים רבים של בריונות ברשת שקורים בארץ ובעולם. אפשר לומר כי רוב המקרים שאנחנו שומעים עליהם, אלו שמגיעים לפרסום בעיתונות ובתקשורת בכלל, הם מקרי קצה, ואילו מקרים אחרים רבים יותר, שקורים מדי יום, בכלל לא מובאים לידיעת הציבור. ברוב המקרים קיים קשר של שתיקה בין הילדים ובני הנוער, קשר שבו יש קוד פנימי ובלתי כתוב שבו ברור לכולם שלא מדברים על זה. וכך, הקורבנות של מקרי האלימות ברשת מתמודדים עם העניין, לבדם, מבלי ליידע אף אחד. ולא רק שהם לא מספרים, אלא גם אלו שצופים מן הצד, כל האחרים שיודעים שמתעללים בילד מסוים, גם הם שותקים.  

ניסיון לבדוק מדוע רוב הילדים אינם מדווחים על מקרי האלימות ברשת מעלה כי הסיבות לשתיקה שונות. מחקרים מראים כי חלק מהילדים עושים זאת בשל החשש שיאשימו אותם, חלקם מפחדים ואחרים מתביישים. משיחות שלי עם בני נוער אני יכולה לומר שרובם מספרים כי במקרים בהם הם יודעים שישנה התעללות בילד/ה מסוימ/ת הם לא רוצים לדווח על כך כדי לא להיחשב כמלשנים. הם חוששים כי בשלב הבא הם יתויגו ככאלו, ואז ההתעללות, השיימינג, החרם או ההצקות יופנו כלפיהם. בשל כך הם מעדיפים פשוט לשתוק ולא להתערב.

הבעיה היא שכל עוד קשר השתיקה ימשך הרי שאנחנו יוצרים מצב שמזין את עצמו. אם אף אחד אינו קם ועוצר את מה שקורה הרי שאנחנו, כחברה, נותנים אור ירוק לבריונים להמשיך ולהשליט טרור ופחד בין כתלי בית הספר ומחוצה לו. ונשאלת השאלה: כיצד אנחנו, כילדים ובני נוער, יכולים לייצר שינוי? כיצד נשבור את מעגל השתיקה ונעלה את המודעות לנושא הבריונות ברשת?

השינוי המרכזי יהיה קודם כל בהבנה של התחושות שחוו הקורבן. הבנה כי הקורבן חש בחוסר בטחון וירידה בערך העצמי, בושה גדולה ובשלב שלאחר מכן הוא נוטה להסתגרות ולהתבודדות. מצב שעלול, בתוספת מרכיבים אישיותיים מסוימים להוביל גם לניסיון התאבדות. ההבנה כי ביכולתנו כצופים מן הצד לעצור מקרה כזה ולהציל חיים היא חשובה. כמו כן, חשוב להבין כי יש הבדל בין הלשנה ובין דיווח מציל חיים. במקרה של אלימות ברשת הרי שאין ספק כי דיווח כזה יכול בהחלט להציל חיים.

לכן, אם אתם קורבן לאלימות ברשת, או אם אתם יודעים על מקרה כזה חשוב שתדברו ותיידעו לפחות מישהו אחד שיכול לעזור. חשוב שתדברו עם ההורה של אותו ילד ו/או עם מורה או עם יועצת בית הספר. אפשרות נוספת היא לפנות לקו החם של איגוד האינטרנט, שם אתם יכולים לספר מה קורה ללא צורך לתת יותר מדי פרטים אישיים   (לא תצטרכו לציין גיל, שם וכו'). כמו כן, ניתן להתקשר למוקד 105 של המערך הלאומי להגנה על ילדים ונוער ברשת, בהובלת המשרד לביטחון הפנים ומשטרת ישראל, ובשיתוף משרדי החינוך, הרווחה, הבריאות והפרקליטות.  וזכרו, בידיכם הכוח לחולל שינוי. הגיע הזמן לעשות זאת, לשבור את קשר השתיקה ולהציל חיים!

הכתוב נלקח מתוך הרצאתה של נירית צוק, מנכ"לית פורטל "עשר פלוס" - http://www.eserplus.net/ ומומחית לתרבות הנוער.