לפני שנה, הייתי בסמינר של עמותה מוכרת העוזרת ליזמים חברתיים. באותו השולחן איתי, ישבו שני פנסיונרים. איך הייתם מדמיינים אותם? עייפים, מנותקים מהעולם או עסוקים בנכדים? ובכן, הם היו בין האנשים הכי אנרגטיים ואידאולוגיים שפגשתי שם. הייתה להם אמונה מטורפת, כמעט נאיבית, בקשר לצמיחה של הארגון. תכונות שהייתי מאפיינת בהם צעירים חדורי מטרה של תנועות נוער.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• לאחר חמישה שבועות: רונן ביטי שוחרר למעצר בית
• חיות באור הזרקורים: הכירו את בעלי החיים של הסלבס
• השבוע בעבר: רשת המזון האהובה מגיעה גם אלינו
  

היות שרוב המבוגרים סביבי לא התנהגו כך, הנחתי שהלהט הזה נגמר כשמתבגרים, וככל שהמשכתי להגיע לכנסים כאלו, הבנתי עד כמה טעיתי. אבל, הם לא היו העוף הכי מוזר. הייתי אז בת 17, בעוד שהשאר היו בעשור השלישי לחייהם. אנשים התלהבו מעצם הנוכחות של מישהי צעירה כל כך ושיבחו את הדור של היום, דבר שהיה נראה לי אז כמובן מאליו.

מה שקרה שם, לא היה יכול לקרות עשרות שנים קודם לכן. פעם - המסלול היה מאוד ברור. לא היה שום מקום בו אפשר היה להשיג השכלה פרט למקומות הפורמאליים, וגם זה בתנאי שהמשפחה שלך הייתה אמידה מספיק. היה גיל מסוים בו אתה לומד, עובד ומטפס בסולם התאגידי. היית נשאר באותו המקצוע - אותו מקצוע שהובלת אליו, בדרך כלל אותו מעמד חברתי כלכלי כמו של המשפחה שלך, מאושר מיכולתך להתפרנס.

אז איך זה שונה מהמסלול הרגיל של בית ספר, צבא ואקדמיה - תשע עד חמש? אני מאמינה שלעומת הדורות הקודמים, אשר להם לא הייתה ברירה - לנו יש. אנו חיים בתקופה המובילה ביותר שידעה האנושות. האפשרות הזו, ללמוד כל דבר בכל מקום, יחד עם הצורך העז של האנשים בהגשמה עצמית - הפכה את העולם.

והיום, אנחנו שומעים בתקשורת, על פוליטיקאים בני פחות מ-30, יזמים בני 15 שמפתחים אפליקציות ואנשים שעושים שינויי קריירה בגיל 40. כמו תמר אברמוביץ', שהחליטה ש-60 הוא רק מספר, ובגיל הזה החלה לדגמן. לאנשים וארגונים רבים קשה לתפוס את השינוי הזה בסדר החברתי. זה היה יכול לקרות רק עכשיו, כאשר הצעירים תופסים את מקומם של המבוגרים. כך נוצרה תופעה חדשה ושמה גילנות, או אייג'יזם - אפליה על רקע הגיל. יש שיגידו שאפשר לראות אפליה בקבלת אנשים מבוגרים לעבודה, ממחשבה שהם לא עדכניים מספיק, או אי קבלה של צעירים, ממחשבה שהם לא רציניים מספיק או חסרי ניסיון - גם אם הכישורים שלהם זהים לאלו של עמיתיהם המבוגרים מהם. 

אנחנו רואים מודעות דרושים אשר כתוב עליהן: "דרושים נערים לקייטרינג" ולא "דרושים נערים להייטק", אף על פי שישנם בני נוער מוכשרים רבים שאכן עובדים בחברות טכנולוגיות כבר בתיכון. אני מאמינה כי על מנת למנוע את האפליה המוסדית הזו, יש להעלות את הנושא הזה מעל פני השטח. ככל שנדבר יותר על התופעה הזאת, נראה מגוון רחב יותר של גילאים בשוק העבודה, בפעילויות פנאי ובמקומות נוספים.

עם זאת, אני מאמינה שרוב השינוי מתחיל דווקא מאיתנו. בכיתה ט' חשבתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. תהיתי אם יש הגבלה גילאית כלשהי, קראתי כל פיסת מידע שהייתה באתר שלהם וחיפשתי סעיף שכתוב בו שגם מי שפחות מ-18 יכול להשתתף. לא היה, כי זה היה כל כך מובן מאליו שכולם יכולים ללמוד שם. חשבתי שיש, כי לא הכרתי אנשים בגילי שעשו זאת. בדקתי הגבלות גילאיות בכנסים "הבוגרים" שביקרתי בהם, עד שהבנתי שאין שם צעירים. לא מפני שיש חוק או איסור המונע מהם להיכנס, אלא בשל הדרך שבה הם רואים את עצמם. התפיסה העצמית שלהם.

הרי, אם אנחנו חושבים שהטוב ביותר שאנו יכולים לעשות עם הזמן שלנו הוא למלצר, אז כנראה שלשם נגיע. אבל, אם נשאל איך פוליטיקאים צעירים מובילים מדינות או נערים צעירים מנהלים צוותים בהייטק, נוכל ליישם את זה בתחום שמעניין אותנו. עד שהמגוון הגילאי יהיה מובן מאליו, חשוב שתזכרו שאין באמת דבר כזה צעיר מדי או מבוגר מדי. אל תפחדו להיות הצעירים ביותר בחדר!