יומני היקר, קשה: הקטעים שכתבו הילדים בתקופת השואה
הם חלמו על משחקים, בריכה, אוכל וחברים, אך היו שרויים תחת בידוד בין כותלי הגטו, אשר ממנו לא יכלו לצאת. על מנת להתמודד עם הקשיים הרבים והתנאים הלא פשוטים, החליטו רבים מהילדים בתקופת השואה לכתוב יומנים, שבאמצעותם השמיעו את הזעקה שלהם
דמיינו שפתאום אומרים לכם שאתם לא יכולים ללמוד בבית הספר כמו כולם, לצאת עם חברים כפי שאתם עושים בכל ערב ולאכול את המאכל האהוב עליכם. בין רגע אחד הכל נלקח מכם. נכון שאתם לא מצליחים לדמיין את המציאות הארורה הזו? בדיוק כך, היה קשה לילדים שנאלצו לחיות בגטו להשלים עם המציאות החדשה והמפחידה, שניצבה לנגד עיניהם, ללא כל התראה מוקדמת.
עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
- מנערה שקופה למאושרת: "הפסקתי לפחד ממה שיאמרו עליי"
- הדרך אל האושר מתחילה בקורס: כך תהפכו לבני אדם שמחים יותר
- או לה גול: האצטדיונים שאסור לכם לפספס
אבל, בכל האפלה והמסתור הייתה להם נקודת אור אחת - היומן האישי שלהם. לעיתים זה היה יומן מהודר, לפעמים רק פנקס ולאחרים היה זה רק דף מקומט, אך החפץ הזה היה עבורם היקר מכל. בו, הם שפכו את לבם, סיפרו על כל מעשי הזוועות, התחושות הלא פשוטות, הפחד מפני העתיד לבוא ובעיקר - השמיעו את קולם. להלן מספר קטעים מרגשים במיוחד, באדיבות בית טרזין.
פסימסטים
מתוך יומנה של הנדה פולק "הכל", בת 12 (טרזין, 1944).
"נראה לי שלפסימיסטים
יש רק פרינציפ אחד בכלל
להוריד בכל מחיר
לאחרים את המורל.
אופטימיסטים מלאי תקווה: זה יגיע?
אולי, גם אם זה עוד רחוק!
פסימיסטים – בלי פרצוף כועס,
הרי עדיף לחייך, אפילו לצחוק".
תרבות בגטו
מתוך יומנה של נערה בת 12, ששמה לא ידוע
" ... בדצמבר 1943 הלכנו לאולם הספורט במעון הבנים, אשר היה מלא עד אפס מקום. מצאתי לי מקום לרלי הפסנתר. שמעתי את הכלה המכורה כבר שלוש פעמים בפראג, אבל זה לא היה כה נהדר כמו כאן. זה באמת פלא, שהמנצח רפאל שכטר הצליח להכין משהו כזה נהדר בגטו. כאשר הלכתי הביתה אחרי ההצגה התעליתי פתאום מעל כל הצרות השקורות באוכל, שוק שחור ועבודה קשה בגן הירק. הרגשתי כמו אדם החולם חלומות יפים ומתעורר פתאום ורואה שהכל שוב נדוש ואפור. כל הזמן חשבתי על הכלה המכורה ואפילו בשנתי שמעתי את השיר: אהבה נאמנה".
מפקד אוכלוסין
מתוך יומנה של עליזה אהרמן, גטו טרזיינשטאט
24.10.1944
"מפקד אוכלוסין. בשעה תשע בערב כולם בבית, אוויר סמיך. מחר מסדר לכל הגברים בין 16 ל-65. אני חושבת שהפעם אנחנו הולכים איתם. שמידט גורש מן הגטו. הכל היינו הך; לא נוסעים, נוסעים. הרי אני יודעת, לא אוכל לאבד הכל – יותר מהכל - בדרך אל הישועה. אולי אמות; גם אז דרכי ברורה לי. אין בי עוד פחד. למדתי לעשות שימוש חסכוני ברגשותי. אני עייפה, כמהה להתעורר בזרועותיך".
פרידה מהמשפחה
מתוך יומנה של תמר הרמן
"21.10.1944. כמעט כל הפרטים זכורים לי. אני נזכרת שבכל כוחי ניסיתי לנסוע עם הוריי ואחותי המתנדבת. אבל בקשתי נדחתה. ב- 16.10.1944 בשעה 03:00 לפנות בוקר, בגשם קל, התייצבו הוריי ואחותי בחצר. לאחר מכן, הכל הלך מהר מאוד. ב- 04:00 הם עלו לקרון. כל חיי לא אשכח איך נפרדתי מהוריי. איך אבי בירך אותי כשהוא שם את ידיו על ראשי. עד עכשיו אני רואה אותם נעלמים מאחורי קשתות המנורה בתוך המולה וזעקות. הרגשתי נורא".
על מותן של שתי בנות בבית החולים של הגטו
היים 16 ר.ג, בת 16
"חיינו בהיים (מעון הנוער בטרזין) זרמו בשקט. לצערי בסוף ינואר ובהתחלת פברואר 1943 השתנה הרבה ובצורה עצובה. הסיבה לשינוי היתה מגפת הטיפוס, שפגעה בייחוד בבתי הילדים. הבית שלנו נפגע קשות.
שני המקרים הראשונים בהיים שלנו היו שתי ידידות, דאשה ויאנה, הן היו חברות לחיים ולמוות ולעיתים קרובות אמרו, ששום דבר לא יכול להפריד בינהן והן הולכות יחד לקבר. עכשיו היו שתיהן חולות והרגישו רע מאוד. באחד בפברואר, לקחו אותן לבית החולים, אבל לא יחד. יאנה נשלחה לבית חולים בוורכלי ודאשה לבית חולים ב -317 L . בחמישה בפברואר נודע לנו ששתי הבנות מתו יום קודם לכן בשעה שש בערב. בקשתן להישאר יחד במותן התמלאה לצערינו, יותר מוקדם משציפו".
|