שום דבר לא הכין אותי לקראת המסע המטלטל והעוצמתי הזה. לא ההכנה בבית הספר, לא הסיפורים ששמעתי מחברים ובני משפחה שיצאו למסע. היום, בדיעבד, אני מבינה כי שום דבר לא באמת יכל להכין אותי לזה: לא למראות המזעזעים, הסיפורים הכואבים, העדויות המצמררות, הקור העז, וקשת הרגשות הללו שמצטברות לשבוע אחד, השבוע הכי עוצמתי שהיה לי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• מתחברים לכאב: התלמידים שמגלמים את סיפורו של ניצול השואה
• יומני היקר, קשה: הקטעים שכתבו הילדים בתקופת השואה
• מנערה שקופה למאושרת: "הפסקתי לפחד ממה שיאמרו עליי"
  

לפני כחצי שנה, בחג סוכות, טסתי עם שכבתי למסע לפולין, ועד היום לא הצלחתי לעכל את מה שעבר עליי בשבוע הזה. זה מסע חשוב, מסע של ערכים, מסע בעקבות המורשת היהודית, סיפורים בלתי נתפסים, עבר שמחובתנו לזכור, לזכור ולעולם לא לשכוח, לא לשכוח ולא לתת לדבר כזה לקרות שוב לנגד עינינו.

זה מסע אינטנסיבי, וקשת הרגשות שבה נתונים יוצאי המסע, הופכת אותו לבלתי נשכח. לא ניתן לתפוס את הזוועות שעוללו הנאצים, לא ניתן לעכל את מה שאנשים רבים, חפים מפשע, מיואשים, אומללים, מסכנים, זקנים נשים גברים וילדים, עברו על מנת שאנו נהיה כאן, במדינה משל עצמנו, ונחיה יחד עם העם שלנו, העם היהודי. לא ניתן לעכל שאנו עומדים במקומות שהתרחשו הזוועות האלה. צעדנו במקומות כה יפים ופסטורליים, אך בו זמנית הם עוררו בי תחושות של גועל, חרדה, זעזוע וכאב. במקומות האלו התרחשה השואה הנוראית.

כשרואים את ספר השמות באוושוויץ, מתחילים להבין קצת את סדר הגודל. איך ייתכן שמאחורי כל שם עומד אדם, שאיבד את חייו ונרצח רק כי היה יהודי? הבכי, הזעקות כאב של 100 איש שיושבים יחד בחדר ההנצחה, וכל אחד מכיר ושמע על חבר של משפחה או קרוב, אדם באשר הוא אדם, ולרוב אף כל אחד מחזיק ברשימה ארוכה של ניספים. באותן הדקות השאלה הנשאלת היא למה?!

הקיצוניות הזאת ברגשות מטלטלת. איך בשנייה אחת אנו צועדים במאידנק בקור חודר העצמות בידיעה שאנו לבושים בבגדים מחממים ושבעים מארוחת הבוקר, ורואים את המשרפות, תאי הגזים ("המקלחות") בהם הושמדו היהודים. ובמרחק של עשר דקות נסיעה משם מגיעים לבית ספר השוכן בסמוך, בו אנו רוקדים עם התלמידים הפולנים לצלילי שירים ארץ-ישראליים, שירי מולדת, וכולם כל כך שמחים ומאושרים?

המסע לפולין נתן לי פרספקטיבה שונה לחיים, פרופורציה. זה גרם לי להבין שיש רגעים בחיים שצריך לעצור את הכל, לעצור את השגרה והלימודים, לקחת פסק זמן מהמשפחה והדברים הטובים בחיים. לעצור ולהבין כמה זכינו, כמה זה לא מובן מאליו.

מסע מטלטל, עוצמתי, מרגש, חוויתי, משמעותי, ומבגר הנמשך שבוע על אדמות פולין, במהלכו צעדנו יחד בני נוער יהודיים בראש מורם יחד עם דגלי הארץ, בגאווה עזה. צעדנו לחיים במקום בו בני עמינו ונערים בני גילנו ואף קטנים מאיתנו צעדו למוות.

היינו עדים לסיפורים מצמררים, כואבים, מזעזעים ובלתי ניתנים לתפיסה, ועם זאת הכרנו אנשים טובי לב שחרפו נפשם וסיכנו חייהם ואת חיי קרוביהם כדי להציל בני אדם שלא מבני עמם, להציל בני אדם בגלל היותם בני אדם.

שרנו יחד, עם ראש מורם וגאווה רבה את התקווה שהוקדשה לכל אותם אלו שלא איבדו את תקוותם במהלך התקופה הנוראית והסבל העז, ולאלו שנפלו כקורבנות ואיבדו את חייהם בגלל היותם יהודיים. וכולנו נשבענו. נשבענו לזכור את הכל ודבר לא לשכוח, לספר ולא לתת לדבר כזה לקרות שוב לנגד עינינו.