מדי שנה ביום הזיכרון, אנו מביעים הזדהות ומחבקים את כל אותן משפחות שקרה ליקריהן הנורא מכל. אבל, האנשים מאחורי הסיפורים מתמודדים עם השכול במשך כל חייהם, ובמקרה הזה אף מתגברים לצד הכאב. אורית מרק אטינגר, בת שירות (18) מעתניאל ועומר דוד רוזנטל (17) הלומד בכיתה י"א ומתגורר בקריית אונו, מכירים את השכול מקרוב וחושבים כל הזמן על האבא שאיננו עוד עמם.

קראו עוד:

• נותנת להם: רוני דלומי בביצוע מרגש עם יתומי צה״ל
• מהשטח למסך: מלחמות ומבצעי ישראל שהונצחו בקולנוע
• נזכרת בנופלים: "אנחנו נלחמים בכאב שעוטף אותנו"

אביו של רוזנטל, אריק, הלך לעולמו לאחר שחלה במחלת הסרטן, בה חלה בעקבות שירותו הצבאי. "אבא שלי נפטר כשהייתי בן תשעה חודשים. הוא היה צוללן בשייטת 13 ובמסגרת האימונים, הוא צלל בנחל הקישון הידוע לשמצה, הרבה מאוד פעמים. לפי העדות שלו, זה קרה לפעמים אפילו בתדירות של ארבע עד חמש פעמים בשבוע. הקישון, כידוע, היה מאוד מזוהם בתקופה זו כיוון שהמפעלים מסביבו השליכו אליו המון פסולת", הוא סיפר לפרוגי.

על מה שקרה מאוחר יותר הוסיף כי "עשר שנים אחרי שאבא שלי סיים את שירותו הצבאי, הוא התחתן, אני נולדתי והוא פשוט התמוטט. הוא גילה שיש לו סרטן במוח ובמשך שנה וחצי התמודד עם המחלה. הוא ניסה הרבה מאוד דברים, כמו טיפולים בחו”ל, אבל בסופו של דבר המאבק לא הצליח והוא נפטר כאמור".

איך אתה מרגיש בנוגע לכך היום?

"זו תחושה מוזרה. מצד אחד, אני יודע שאני שונה ומצד שני, אני מרגיש הכי נורמלי שקיים. כל מי ששומע מתייחס לזה בצורה קשה, אבל מבחינתי זה הדבר שחייתי איתו מאז שאני זוכר את עצמי. אמא אפילו סיפרה לי שכשהייתי קטן הגעתי למקומות וביקשו ממני לספר על עצמי, ואמרתי - 'אבא שלי מת'. היום, אני מכיר הרבה מאוד יתומי צה"ל אחרים. זה משהו שצריך להתרגל אליו וצריך לחיות איתו, וברגע שזה קורה זה כבר חלק ממך ואין דרך חזרה".

כיצד אתה מתמודד עם חברים ששואלים עליו?

"הדבר שאני הכי שונא זה שאומרים לי 'משתתף בצערך'. לא, אתה לא משתתף בצערי, כי אבא שלך לא מת. יש לי כמה חברים שאבא שלהם מת ואז אני מרשה להם לומר את זה. זה לא מקום שהם יכולים להבין, ואני גם לא רוצה שהם יבינו. הזמן היחיד שבו אני רוצה שהם יזדהו הוא ביום הזיכרון. בכל שאר הימים, אני רוצה שיתייחסו אליי באופן נורמלי לחלוטין".

"היה לי קשה להבין שזו באמת המשפחה שלי"

הסיפור של אטינגר די שונה. לדבריה, לפני כמעט שנתיים, משפחתה נסעה לירושלים ביום שישי בערב דרך כביש 60. הוריה ישבו מקדימה ואחיה מאחור, כאשר לפתע רכב של מחבלים החל לעקוף אותם ולירות כדורים לעבר רכבם. "אבא שלי קיבל את רוב הכדורים בראש ונרצח במקום, אחותי נפגעה מכדור בבטן, אמא שלי מכדור בראש ואח שלי נפגע מרסיסים. לאבא שלי לא היו סיכוי לשרוד ואמא שלי הייתה בסכנת חיים. אף אחד לא האמין שהיא תחייה, אבל היא שרדה".

איך הגבת כשנודע לך הנורא מכל ואיך זה השפיע על המשפחה?

"אני גרה בעותניאל, ישוב שיש בו הרבה פיגועים וגם בן דוד שלי נרצח בפיגוע, ככה שזה לא זר לי. אבל באותו הרגע אפילו לא הצלחתי לעכל את זה. היה לי קשה להבין שזו באמת המשפחה שלי". באשר למשפחה, היא מסבירה, כי בישוב שבו אני חיה, גר חלק גדול מהמשפחה המורחבת שלי. כולם כל הזמן יחד. אני יודעת שהם יעזרו לי בכל כל דבר שאני אצטרך. אני זוכרת שבשנה שעברה הייתי במפגש של הכיתה באשקלון ורציתי ללכת, ובן דוד שלי בא לקחת אותי בארבע בלילה. הם תמיד שם בשבילי".

אם היה לכם עוד רגע אחד איתו, מה היית אומרת לו?

"אני מרגישה שאני מדברת איתו בכל יום. אבל, אם בכל זאת אני צריכה לבחור, אני חושבת שהייתי שואלת אותו אם אני באמת בכיוון הנכון ואם הדברים שאני עושה הם באמת הדברים הנכונים לעשות לדעתו, אם אני בדרך הנכונה".

עד כמה אתם מרגישים שליחים שלהם ומקפידים לספר את סיפוריהם?

דוד רוזנטל: "אני מרגיש שאני הולך בדרך אחרת, אבל שכן קשורה אליו. אבא שלי היה מוגדר כגאון, אם זה מבחינת האיי-קיו הגבוה שלו, או בכך שהפך לדוקטור לרפואה בגיל 31. מהסיבה הזו, חשוב לי להצטיין בלימודים ולעשות דברים שאני יודע שהיו גורמים לו לגאווה - להיות הילד 'האידיאלי' עבורו".

מרק אטינגר: מאוד. הקמתי עמותה לעילוי נשמתו ויש לנו כבר מעל ל-800 מתנדבים בארץ. היא נקראת 'אור מיכאל' על שמו, הרב מיכאל מרק, ואנחנו משמחים חולים בבתי חולים בכל הארץ".

לסיום, אורית מביטה קדימה, אל העבר העתיד ואומרת כי "יש המון פיגועים ויש כל כך הרבה אנשים חסרים, שנעלמו ביום אחד מהעולם. הרבה פעמים אנחנו יכולים להיות מתוסכלים על זה, ואני מרגישה שבתור בני נוער, דור העתיד יש לנו את היכולת להמשיך את האור של כל אחד ואחת מהם. אבא שלי תמיד היה אומר שלכל בן אדם יש את מה שהוא טוב בו ושאיתו הוא צריך לחיות, ואותו הוא צריך להפיץ לעולם. זה ההמשך שלהם בעולם הזה, אנחנו".