כשהייתי קטן, רציתי להיפצע, בדומה לילדים רבים אחרים בגילי. חלמתי על משהו רציני, כמו לשבור את הרגל ולהגיע עם קביים לבית הספר, לשבור משהו ביד ולהופיע עם גבס שכל הילדים יחתמו לי עליו, או שאפילו אני סתם אצטרך לשים תחבושת בשל מסמר עם חלודה. רציתי משהו שאוכל להתגאות בו, אחרת מה הקטע בלהיפצע? כן, זה קטע של ילדים, קצת מבטים ורחמים, חשבתי שזה נחמד. אך עם המזל שלי, בסוף רצתי מבלי לשים לב לדלת סגורה ופתחתי את הראש. בבית הספר הסתובבתי מספר ימים טובים עם רשת מתוחה על השיער שתחזיק תחבושות ותפרים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• מזג אוויר סוער: נער בן 17 נהרג לאחר שנסחף בנחל
• הכוכבים והפוליטיקאים מתגייסים לקמפיין #עצור_תחשוב
• שחקו: האם אתם חושבים ירוק?
  

זה הקטע, שיש לך במה להתגאות. יש מי שמרחם ומי שמתעניין. אם שברת את הרגל, יש מי שמרים אותך וסוחב אותך. פתאום לא צריך להתאמץ ולכן ילדים אוהבים להשתמש בתירוץ הזה, אבל באיזשהו שלב צריך להתבגר בחיים ולהבין שלא תמיד יהיה מי שיסחוב ויאמין לתירוצים.

אילוסטרציה © Fotolia

אני מדבר כמובן על ADHD. אוי, מה רע גורלך אם יש לך את הבעיה הזו? כל מורי ותלמידי בית הספר מודעים לעובדה שאתה לוקה בהפרעת קשב וריכוז. במקרים הקשים באמת, אתה גם היפראקטיבי. כולם, יחד, ביד אחת עובדים, על מנת שלך יהיה קל יותר. הרי אתה כבר מסכן ואבוד, אז לפחות שיבואו לקראתך, שיתנו התאמות, יקצרו שיעורים, יבטלו שאלות ומבחנים קשים. הרי מה קרה, אתה לא כמו כולם, נכון? מגיע לך, אתה מיוחד. יש לך לקות מסוימת שאי אפשר לטפל בה. אז כולם יכולים לקפוץ.

הבעיה שלך היא שלעתים הבעיה הזו, שנקראת הפרעת קשב וריכוז היא יותר כמו פתרון מאשר בעיה. הרי אם נכשלת במבחן - זאת אשמת הבעיה. אם לא הצלחת ללמוד כמו שצריך - זאת אשמתה. לא התרכזת במה שאמרו לך, לא היית קשוב, התעצלת לסיים משימות - הכל באשמתה. אתה הרי לא אשם, אתה רוצה להצליח, אתה רוצה ללמוד, להקשיב, לקבל מילה טובה מההורים ומבית הספר, אבל בגלל אותה הפרעת קשב וריכוז, אותה לקות שכמו כתם נדבקת לכל צעד וצעד בחיים שלך, אתה לא יכול. אז אתה מוותר. אתה חייב שמישהו יעזור לך. ואם עזרו לך ובכל זאת לא הצלחת, גם אז זאת אשמת העולם ואשמת ההפרעה. איזה מזל שיש לך את התירוץ הזה. אחרת, מה הייתה עושה בלעדיו?

ילדים אוהבים להשתמש בתירוצים, כדי שירחמו עליהם ויבינו אותם. אבל את ואתה כבר לא ילדים. די. הגיע הזמן לעבור את השלב הזה. הבעיה היא לא שאתה מוותר על ההצלחה בשל הפרעת הקשב, אלא שאתה מוותר על עצמך ובגללך. הפרעת הקשב והריכוז שלך היא לא חיצונית, היא פשוט אתה, האישיות שלכם היא עצמה חלק מהפרעת הקשב. וכמו אותה מחלת הקשב והריכוז, היא יכולה להביא כישלון ואכזבות, אבל היא יכולה להביא איתה יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה ורצון לשנות את העולם. אל תדבקו לתירוצים - תתבגרו. תבינו שהדבר היחיד שעומד בפניכם היא לא אות הפרעה, אלא אתם והרצון שלכם.

"גאה להיות כזה", הראל הר-טוב © סטודיו אורות

נכון, אתם צריכים לעבוד קשה יותר מאחרים, זה ברור. קרוב לוודאי שתיכשלו למרות הניסיון והעבודה הקשה. אבל, המשימה היא לא לוותר ולא לתרץ. אלא להתבגר ולהבין שאנשים בוגרים נכשלים בחיים, לפעמים פעם אחר פעם אחר פעם. חלקם נופלים ומתייאשים, אך הבוגרים באמת הם אלו המצליחים להתגבר על הרגשות השליליים, מוותרים על חיפוש אשמים, ומחליטים לנסות שוב ושוב עם כח רצון ואמונה בעצמם. הם אלו שמגיעים למטרות הגבוהות ביותר.

גם אני סבלתי וסובל מהפרעת הקשב והריכוז. נכשלתי במבחנים פעם אחר פעם וכשסוף סוף אובחנתי, הרגשתי הקלה שכל אי ההצלחה והכישלונות, הם לא באשמתי ולא באחריותי. הייתי ילד, נתתי לתירוצים לשלוט בי. ויותר מזה, במשך שנים התרחקתי גם מריטלין. הרגשתי תופעות לוואי ועל אף כל השכנועים, לא הסכמתי לנסות. לאחרונה, בעקבות עונת הבגרויות הבאה עלינו לטובה, החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. לקחתי. לא משום שאני נכנע ומוותר לעצמי, אלא כי אני רוצה להצליח. הפרעת הקשב שלי היא לא תסמונת. היא אני. ואני הבנתי שתירוצים לא יביאו אותי לשום מקום, אבל מעשים ועבודה קשה, אף על פי שכל העולם נגדי, הם אלו שיביאו לי לא רק הצלחה והשגת מטרות, אלא גם סיפוק עצמי והרגשה טובה. אני סובל מהפרעות הקשב והריכוז וגאה להיות כזה, בעל תסמונת ADHD.