שבועיים בלבד חלפו מציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, בו עסקו העיתונים, מהדורות החדשות, בתי הספר, הטקסים ותנועות הנוער בכל אותם 27 אלף החיילים, שלמרבה הצער יישארו צעירים לנצח. דיברנו על אלו שהיו להם שאיפות וחלומות דומים לשלי, שחייהם נגדעו ברגע אחד, בעת שחרפו נפשם למען המדינה שלנו. המדינה שלנו שמתקיימת בזכות כל אותם החללים. 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• השבוע בעבר: החתונה המלכותית של וויליאם וקייט
• מתייחדים בכיכר לזכר הנספים: "האסון כואב לכולנו"
• אמ;לק: גאווה ישראלית באליפות אירופה בג'ודו

בימים האחרונים, כולנו מתייחדים סביב כאב נוסף ובוכים על מותם של תשע הנערות והנער, שיצאו לטיול גיבוש באזור הערבה, וממנו לא חזרו. יש כאלו המכנים את המוות שלהם כמיותר ואני לגמרי מסכימה עם כך. חוסר הארגון ונטילת הסיכון שכלל לא שווה את המחיר, הובילו לניפוץ החלומות והחיים של עדי רענן, אגם לוי, יעל סדן, אלה אור, צור אלפי, אילן בר שלום, שני שמיר, מעיין ברהום, גלי בללי ורומי כהן - ושל משפחותיהם, חבריהם ומכריהם - הרבה מעבר לעשרה נערים. 

כל אחד ואחת מהם הוא עולם ומלואו. עשר נפשות נספו. עשר משפחות שקעו. עשר חבורות נהרסו. עשר תנועות נוער יושבות באבל כבד על חבריהם. עשרה בתי ספר ועשרה יישובים לא מצליחים לעכל ולהבין, ומדינה אחת, מדינת ישראל, בהלם ובכאב גדול.

אני יושבת ותוהה למה? למה כל זה קרה בכלל? כנערה הפעילה בתנועת הצופים, אני אוהבת את הטבע ואת הטיולים, מבינה את ההתרגשות והאושר הנלווים אליהם, ויודעת שהאסון הזה הוא הרבה מעבר לאסון. הנערים האלו הם מלח הארץ, שרק רצו להתגבש לקראת שנה של עשייה במכינה, בה הם יתרמו מעצמם למען החברה הסובבת אותם. חוסר המזל הכה בהם וקטף את הפרחים שלנו. אבל, אני יודעת דבר אחד - אף על פי שלא הכרתי באופן אישי את הנערים האלו - השיטפון שלקח אותם הוא האסון של כולנו.

גם לאחר אינספור מחשבות אני לא מצליחה להבין מדוע הטיול היה צריך להסתיים כך, באופן הזה? למה הם לא יכלו לחזור אלינו, כמו שהם ולפגוש שוב את הטבע, את המשפחה והחברים? אך אני יודעת שלא משנה כרגע בידי מי האחריות או מי אשם - התוצאה היא זו שמשנה.

ויותר מכל, ברגעים כואבים אלו - עלינו להיות חזקים בשביל אותן המשפחות ולהתאחד סביב הכאב. אני מאמינה שכולנו צריכים להזכיר את אותם הנערים, שחייהם נלקחו, כדי לא לאבד אותם לגמרי. עלינו ללמוד מהטעות האיומה הזו, לכאוב את כאבם, להכיר את סיפוריהם ולא לחפש אשמים לגורל האכזר.