"מזל טוב!", כך התחיל המכתב המאיים שקיבלתי בדואר מהבנק. "הגעת לגיל 18 ואת נחשבת מעתה בגירה". וואו, מפחיד ומרגש בו זמנית. עוד תזכורת לעובדה שמכאן הכל עומד להשתנות. אל תבינו אותי לא נכון, יום הולדת הוא אירוע מרגש, אבל יש משהו ביום ההולדת הזה שמשתק אותי וגורם לי לרעוד מהלא נודע.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי: 

• חמישה מקומות שיהפכו את הלמידה שלכם לחוויה
• חםםם: כך תשמרו על הכלב שלכם מפני החום הלוהט
• אזרחים למופת? בדקו האם אתם מוכנים לבגרות באזרחות
  

את יום הולדתי ביליתי לאורך גדות הנהר בווינה, אוסטריה. נהניתי מהחופש והרגשתי על גג העולם. הכי גדולה שיש, הכי אני שיש. אך כששבתי ארצה, משהו בתודעה שלי נסדק. הבנתי שאני אכן בגירה, שכבר יכולה לשתות אלכוהול ולהצביע בבחירות לראשות הממשלה. מטורף! כיאה לאדם פסימי שכמותי, גיל 18 בעיקר סימל את תחילת תשלומי ביטוח לאומי, מס על המשכורת וענישה רבה יותר במערכת המשפט. אבל מצד שני, סוף סוף יכולתי להגשים את החלומות שלי, אלו שהמתנתי עבורם במשך שנים. הגיע הזמן, לא?

משרבוט למציאות

בגיל 15 שרבטתי איור בשיעור ביולוגיה. השרבוט כבש את ליבי ומאז ועד היום אני מציירת אותו. עם השנים, הוא זכה למשמעות - משהו אישי שלי, שאף אחד אחר לא יבין. בגיל 18, צפון תל אביב, הגשמתי חלום. קעקעתי את האיור שלי על הגוף שלי, כדי שילווה אותי ויזכיר לי שכל מה שאני עושה הוא שלי ובשבילי.

מוגזמת כהרגלי, עשיתי קעקוע נוסף - שמות בני המשפחה שלי בקוד מורס. כך, בשקט בשקט, הם ילוו אותי לנצח בכל צעד שאעשה, תוך שביכולתי לשלוט בבחירה האם להסביר את פשר הקעקוע או לא. לקעקע את המשפחה האהובה שלי, זו שלא זכתה להערכה מספקת ממני במשך כמעט 18 שנים, הייתה רק ההתחלה. מאז, החלטתי שמעתה והלאה אני מתכוונת להביע את הערכתי באופן תמידי, להזכיר להם בכל בוקר מחדש שאני אוהבת אותם וליידע אותם שהם לעולם לא יישארו לבד לפני השינה. 

מרגישה חייבת למשפחה

אם כבר עסקתי בבני משפחה, החלום השני היה פחות מהנה וכרוך בשעות רבות של המתנה. החלטתי להוסיף את שם המשפחה של אמי לשמי הרשמי והמלא. המתנתי במשרד הפנים. המתנתי, חיכיתי, הזדקנתי שם, הלכתי וחזרתי יום לאחר מכן ובסוף הגיע תורי. הלכתי בביטחון אל הפקידה הנחמדה ואמרתי לה: "שלום, אני מורן ואני רוצה להוסיף שם משפחה". למה, אתם תוהים? סבי וסבתי שניהם, לצערי, אינם בין החיים. מבין 12 בני דודים מצד אמי, רק אחד נושא את שם המשפחה המקורי. זה צבט לי בלב, גרם לי לחוש באי נוחות בלתי נגמרת. אני חייבת לסבא וסבתא, חייבת לאמא, חייבת לכל המשפחה, חייבת לעצמי. אני לא רק של אבא, לא רק של אמא - אני תוצר אנושי של שני האנשים הכי מדהימים שיש.

מתוך אמונה שלמה במעשה שלי התעלמתי כמעט לחלוטין מאותם ספקנים. "מה, עשית את זה בשביל הפוזה?", "מה יקרה כשתתחתני?", "איך לעזאזל נקרא לך עכשיו? ואחרים לא הצליחו לפגוע בדרך שלי. הרי בכנות, מי יודע מה יהיה כשאתחתן, זה כל כך רחוק ממני כרגע וגם אז אהיה עדיין נצר לשושלת המופלאה של הוריי. ובאשר לשאלה איך לקרוא לי - קראו לי מורן וחייכו, זה כל מה שצריך.