20.6.2018 - זה היום האחרון שלי לאחר 12 שנות לימוד במערכת החינוך. שום דבר לא באמת הכין אותי ליום המרגש הזה. אני מנסה לעכל את העובדה שהגיע יומי להיפרד מהמקום שנוהגים לכנותו "הבית השני" ולא מצליחה. "והנה הרגע הנה באה השעה", כתב עילי בוטנר וצדק. הגיע הרגע שלי, השעה האחרונה שלי במערכת החינוך.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי: 

• לא נחים לרגע: בני הנוער שבחרו בחופשה לא שגרתית
• מתחזקים בקיץ: כך תשמרו על כושר גם בעונה החמה
• בואו לבדוק: פתרון הבגרות בלשון / מועד קיץ 2018
  

הפעם, זה כבר שונה, בניגוד ליום האחרון לשנת הלימודים בשנים עברו. כל החוויות במקום ששימש עבורי מפלט וגרם לכל תלמיד ותלמידה להרגיש שייכים הגיעו לקו הסיום. אין ספק כי 12 שנות הלימוד הללו היו חלק בלתי נפרד מחיי, החל מהיום בו למדתי את האלף-בית ועד לבחינת הבגרות האחרונה, שגם בה שאפתי להכי גבוה שיש.

המקום הזה הכיל את מי שאני והיה שם לצדי. הוא גרם לי לחוות ולחוש דברים שלא חשבתי שאי פעם ארגיש. האתגרים היו שם, החשש, הרגעים שגרמו לי להתבגר קצת בכל יום והחוויות שרק מי שהיה שם יוכל להבין. כל אלו לימדו אותי להסתגל לעולם שבחוץ, עיצבו אותי וגרמו לי להצטייד בכלים ובידע חדש, שבוודאות ימשיכו ללוות אותי גם בחיים האמיתיים. אך התחושה החזקה מכל היא תחושת ההנאה, שהייתה חלק בלתי נפרד מאותו התהליך שהפך אותי למי שאני היום.

אני שולפת את האלבום הקטן והצבעוני שנח לו על גבי המדף העליון הנמצא בחדרי. הוא הספיק לאגור לא מעט אבק במשך השנים. אני נושפת נשיפה עמוקה ומשחררת, תוך שאני מעיפה כל טיפת לכלוך שהצטברה על כריכתו. אני פותחת אותו בדרמטיות ומעלה למוחי את כל אותם הזיכרונות שנחקקו בראשי עם השנים.

אני מביטה בתמונה הראשונה שתופסת את העין שלי. ליבי קופץ מהתרגשות, זו אני שם עם הילקוט שאמא דאגה לרכוש עבורי כבר חודשיים לפני תחילת הלימודים. אני זו אותה ילדה בת השש שלא ידעה מה הולך לקראתה ורק קיוותה בליבה לכך שיהיה בסדר.

מאז אותה התמונה שצולמה אי שם ב-1.9.2006, חלפו להן כבר 12 שנים. איך הזמן עובר כשנהנים, ללא ספק הזמן טס. אם הייתה לי את האפשרות למרוח אותו, יכול להיות שהייתי עושה זאת. אבל אין זה משנה כרגע, שהרי היום אני סוגרת מעגל ומסיימת באופן רשמי את התקופה החשובה בחיי בתור תלמידה.

כל מה שהרגיש לי טבעי לפתע מתנפץ לי מול העיניים. הגיע הזמן לצאת מאזור הנוחות שלי ולעזוב את ההרגלים המוכרים בצד. אין יותר את המסגרת שבשבילה התעוררתי בכל בוקר עם תשישות. כבר לא אחשוב על הבגרות הבאה שאליה צריך להתכונן במעט זמן, כבר לא אצטרך להכין את שיעורי הבית שהמורים דאגו לתת לנו כתרגול ולא אשמע את תלמידי השכבה מקטרים בכל שנה שהשנה הזו עמוסה יותר מקודמתה וכי הלחץ הזה גדול מאי פעם.

התרגשות קטנה עולה בליבי. אני מבינה שכבר לא אצטרך לצעוד בשביל הקבוע בכל בוקר ובכל צהריים. כבר לא אגלגל עיניים למראה לוח המבחנים העמוס. לא אצטרך להתכונן לבגרות הבאה בדם, יזע ודמעות, או שמא לשבת עד השעות הקטנות של הלילה מול שיעורי הבית וספרי הלימוד. כן, כל הדברים האלו שלא אחת הוסיפו לי מכשולים והיו מונחים על כתפיי כמשקל כבד לא יהיו עוד.

אבל כעת, כשאותו סיום שייחלתי לו לא פעם הגיע, אני מנסה למשוך אותו בעוד שיחה עם חבריי לשכבה, בעוד דבר שיעכב אותו, אפילו במעט. ואז, אני מביטה לאחור ומבינה. מבינה שכל אשר עברתי לא היה לחינם. למדתי שגם לאתגר יש זוג עיניים ושרק צריך לתכנן בתבונה את המהלך הבא. למדתי לזרוק חיוך קטן גם כשמופיע ייאוש ובעיקר, למדתי להגיד לעצמי שאני מסוגלת ולהאמין.

הצלצול מחריש האוזניים חולף לו והמקצועות שלא אהבתי אומנם הסתיימו, אך יחסרו לי כל אותם הרגעים שגרמו לניצוץ של אושר לבצבץ בעיניי. אתגעגע לשיעורי הערבית שהפכו עבורי לדרך חיים, לדיונים בשיעורי אזרחות שלימדו אותי לעמוד על שלי גם כשהאחרים חושבים אחרת ולכל אותן הפעמים שבהן הרגשתי חלק ממשהו גדול ומגבש.

זהו, זה נגמר. בקרוב האחד בספטמבר יהיה עבורי עוד יום רגיל בלוח השנה בפעם הראשונה. בעוד חצי שנה כבר אמצא את עצמי במסגרת חדשה, עולה על מדים שמחליפים את תלבושת בית הספר וסוחבת תיק עמוס בציוד אישי במקום בספרים. הגיע הרגע להיפרד מהכל, להישען ולהיאנח. "הפעם אני מסיימת לתמיד", אני ממלמלת לעצמי, קמה ממקומי ועוזבת.