"שינשיניים" עתידיים ומכיניסטים לעתיד, זהו. עוד ממש חודשים ספורים, מגיע תורכם להחליף אותי ואת שותפיי מכל הארץ במכינות ובשנות השירות השונות. כשתעשו זאת, אני אספיק כבר ליצור וותק של מספר חודשים במערכת הצבאית. מי היה מאמין שאני מסיימת את שנת השירות שלי בעוד חודש?

עוד בערוץ המגזין של פרוגי: 

• כוכב בהצלת חיים: הצעיר שקיבל אות הוקרה מיוחד מהנשיא
• "העובדה ששיניתי את אורח החיים שלי גרמה לי לשים לב"
• שחקו: האם יש לכם מזל?
  

מי שעוקב אחר הטורים שלי עוד משנה שעברה, ודאי זוכר את הטורים בהם סיכמתי את י"ב וכן גם את הריגושים והפחדים לקראת הפרק, שאז היה הבא בחיי, שנת השירות. כעת, זה הזמן שלי להרהר בשנה שחלפה ולהסיק מסקנות.

בתחילת השנה, נפל עליי הבום הגדול: זהו, די. את כבר לא שחר הקטנה שחיה בבית ויכולה להיעזר באמא ואבא לכל שטות. מה שצריך להיות בראש מעייניך הם כבר לא הלימודים המעייפים, אלא לחץ חדש ובו את בונה פעולות, מדברת עם חניכים ומתנדבת בחברה. הראש שלך צריך להיות מוצף בזה. 

לא רק שזה לא כל כך פשוט פתאום למקד את המחשבות בדברים אחרים לגמרי ושונים מכל דבר שהתעסקת בו עד היום. לא כזה פשוט להבין שהגיע הזמן לשים את התיכון, מקום שלפתע נעשה בראשך בית, המקום הבטוח, בצד. לא כזה פשוט להבין, להפנים ולפעול בהתאם לכך שיהיה אוכל במקרר בבית שלך, רהיטים יפים, לעצב בית משלך ולחיות לבד. לא כזה פשוט.

לי ממש לא היה פשוט לערבב בין כל אלו ולכן הגעתי למסקנה בחודש אוקטובר, שעכשיו נראה לי כמו לפני 20 שנה - שאני יוצאת לשבוע הביתה (למזלי המסגרת שלי הייתה רגישה כלפיי ומאפשרת) חושבת על מעשיי לעתיד ומחליטה החלטות, במקום הבטוח והטוב ביותר שאני מכירה - הבית.

יצאתי לשבוע הזה בעודי בטוחה שבאותו סוף השבוע ארים למדריכה שלי טלפון ואגיד לה שפרשתי. שאני אוהבת את הפלטפורמה, אבל שאני לא חזקה מספיק בשביל לעבור את הכל. אולם, הכוחות הנפשיים שבי, תכננו אחרת. לא רק שלא הרמתי למדריכה שלי את הטלפון ההוא, הקמתי שתי קבוצות, האחת יציבה מאוד עם המון חניכים עד היום, כאשר עם שתיהן הרמתי פרויקט לסוף השנה.

עם קבוצת התאטרון אף הרמתי ערב מונולוגים מרשים ומרגש אשר אותו ניהלתי, ביימתי ואף כתבתי יחד עם החניכות את הקטעים. למזלי, זכיתי להיות לא רק מדריכת משחק עבורן, אלא גם ממש מדריכה לחיים (לפחות זה הפידבק שקיבלתי מהן). הצלחתי להרים ערב מונולוגים (הצגת יחיד, כאשר כל אחת עולה לקטע על הבמה לבד) עם בנות שלא שיחקו קודם לכן מעולם, או בכלל לא ידעו מה זה תאטרון - לבד. התגברתי על הפחד הכי גדול שלי בתחילת השנה בהקשר לקבוצה הזו גם, כשהחלטתי שאני לוקחת על עצמי הדרכת קבוצה כזו, שנחשבת גדולה מאוד בתנועה, לבד והגעתי איתה לקו הסיום עם הצלחה מטורפת ביד - הערב הזה, בעצמי. הצלחתי ליצור קשרים מדהימים עם ילדים ואנשים בעיר העוסקים בתחום החינוך בשנה הזו כמוני, ובעיקר צלחתי את האתגר הכי גדול נפשית עבורי. 

במהלך השנה, חוויתי עוד מספר משברים, כמו כולם. אני בטוחה שאין אחד שיגיד לי שהשנה שלו במכינה, או בשנת השירות הייתה קלה ומהנה בלבד. מה שגרם לי להמשיך להישאר על אף כל הקשיים, הייתה ההנאה העצומה ממה שעשיתי והסיפוק הרב שחשתי שאני מעניקה לבני נוער שיצא לי לפגוש, החניכים שלי.

אתה לא מבין כמה אתה יכול לגעת באנשים ולתת להם. גם אם בעיניך "כל מה" שנתת הינו שיחה פרטית מסכנה או סתם סלפי עם חניך, אין לך מושג כמה הרגע הזה יכול להיות מיוחד ומשמעותי עבורו. יש משפט ששמעתי השנה מספר פעמים, שאני מאמינה בו מאוד: "כל ילד צריך בן אדם אחד בלבד שיאמין בו". אני מרגישה שאני ואחרים היינו האנשים האלו עבור כמה וכמה בני נוער. העובדה שראיתי כמה טוב זה עשה להם, עשתה לי טוב. קיבלתי את הסיפוק העצום שלי מסיפוקו של האחר, שזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל מהשנה הזו.

בעיצומה של השנה, קיבלתי עוד בשורה משמחת. עברתי את מיוני חיל חינוך בהצלחה והחלטתי על התפקיד הצבאי בו אשרת. מי מכם שקרא את טורי הצבא שלי בשנה שעברה, וודאי זוכר איזה שירות לא משמעותי הייתי עתידה לקבל ואני כל כך גאה שהצלחתי לשנות אותו במו ידיי. בחרתי תפקיד בצבא (מד"נית - מפקדת נוער) שאם אעמוד ברף הקורס הקשה שהוא דורש, הטירונות המלאה והמשמעת קשה, אדע שסידרתי לעצמי שירות צבאי משמעותי מאין כמוהו. המחשבה שאהיה הדמות הראשונה שנוער פוגש במסע המקדים שלו לצה"ל ויש לי את הזכות הגדולה להשפיע עליו ועל דעותיו - היא מטורפת וממלאת אותי בגאווה וציפייה.

התמודדתי עם הפחדים הכי גדולים שלי השנה הזו, נשבר לי מעט הלב מכל מיני דברים, חוויתי צער, שמחה, כעס, התרגשות וכל רגש כלשהו אפשרי בשנה אחת במינונים מטורפים. עברתי משברים לא פשוטים בהם הייתי לא אחת עם הרגל מחוץ למסגרת. אבל לא התייאשתי, לא וויתרתי לעצמי וחוויתי את השנה הכי משמעותית שאפשר.

אני ממליצה לכל נער שניתנת לו ההזדמנות לעשות שנה שכזו. שנה שבה שמים את האחר בפרונט ומעלים חיוך על פנים של המון אנשים. שנה שבה צומחים וגדלים מהדברים הכי קטנים שעושים בך כל כך הרבה שינוי. שנה שבה אתה מבין מציאות אחרת, קצת יותר מורכבת מהבועה שגדלת בה, במקרה שלי. שנה בה אתה תורם ונתרם ועושה דברים שבכלל לא חלמת עליהם. 

לסיום, חשוב לי להודות דווקא לעצמי. תודה שבית הספר הביא לי במקריות לגמרי, אחרי שבחרתי לדחות כל שנת שירות ומכינה אפשרית שביקרה בבית הספר שלי לגיוסים, לא בכדי, כדי שאבחר את הנוכחית שבחרתי בה ומסיימת ממש בקרוב. תודה לעצמי שלא וויתרתי כשהיה קשה, מה שעבר לי לא מעט בראש. תודה לעצמי שבחרתי להכין את עצמי לקראת המערכת הצבאית שמתחילה עבורי עוד חודש וחצי. תודה על השנה הכי מטורפת שחוויתי בחיים, שמסתיימת לה בעוד חודש...