לפני שלושה שבועות קיבלתי שיחת טלפון מלשכת הרמטכ"ל. "אנה, רצינו לבשר לך שנבחרת לאחת מ-70 בני הנוער המשפיעים ואת מוזמנת למפגש עם הנשיא והרמטכ"ל", נאמר לי מהעבר השני של הקו. "רגע, מה?", תהיתי ואז הבנתי שאני לא מדמיינת. "תוכלי להגיע ב-10 ביולי למשכן הנשיא?" שאלו אותי ומיד השבתי בחיוב גדול, מבלי לבדוק מה מצפה לי ביומן. איזה מוזר מה שקרה הרגע, חשבתי לעצמי. הרי שנים שרציתי להיכנס לאירועים האלו והנה אני בפנים. פתאום פחדתי שמישהו יתקשר אליי ויגיד: "סליחה, זאת הייתה טעות". 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• חלומות לחוד, מציאות לחוד: האכזבות הגדולות מהמונדיאל
• ישראל על המפה: החללית הישראלית תשוגר לירח בדצמבר
• תמיד כחול לבן: הדברים שרק ישראלים עושים בחו״ל

אתמול (ד') התעוררתי מוקדם, מה זה מוקדם? בארבע לפנות בוקר. לא הצלחתי לספור את שעות השינה בלילה הזה על יד אחת וכבר הייתי צריכה להגיד בוקר טוב. בפעם האחרונה שקמתי בשעה הזו בטח הייתה לי טיסה, אך הפעם זה לא היה פחות חשוב. האוטובוס שבו נסעתי מכרמיאל יצא בחמש וחצי בבוקר, כדי להספיק להגיע בזמן לקבלת הפנים בירושלים שהתחילה בשעה תשע. הכבישים היו ריקים בשעות האלו והשמש התחילה לעלות לאט לאט. זו הייתה הרגשה נקיה, כמו של יום כיפור.

ואז, נכנסתי לבית הנשיא ופגשתי את בני הנוער האחרים שזכו להגיע למעמד הזה. שמתי לב לכך שתסמונת המתחזה תפסה גם אותם. הם אמרו שהם לא ממש יודעים למה נבחרו. הם אומנם מתנדבים, יוזמים פרויקטים ובוודאי שיש גם בני נוער שעושים דברים גדולים יותר, אבל הם לא ציפו להיות שם.

כמה קל לדבר על מנהיגות, אך כמה קשה לראות באור הזה את עצמנו. אנחנו מסתנוורים מהעשייה של השאר, אבל רק אנחנו מסוגלים לראות את הפגמים שבעצמנו. חוסר הביטחון הקל שעטף אותי נעלם כשהפנמתי שאני במעמד הזה, משום שמישהו חשב שאני ראויה מספיק. אולי אנחנו צריכים עוד אירועים כאלו, כדי לקבל תזכורת שאנחנו טובים וראויים. אולי אנחנו לא מושלמים ועוד לא שינינו את העולם, אבל רגע, מה הלחץ, רק התחממנו.

באותן השורות איתי ישבו בני נוער שיצרו סטארטאפים, פרויקטים חברתיים, הגיעו לגילויים מדעיים, ייצגו אותנו בתחרויות בינלאומיות בחו"ל ועוד רבים. אני הגעתי מתחומי הכתיבה והיזמות החברתית. לפני שנתיים הקמתי עם חברה את קהילת הספוקנוער בכרמיאל, שזכתה לאחרונה במקום השני בליגה המדוברת, בין הקבוצות השונות מכל הארץ. לפני שנה הקמתי את "נוער משנה חינוך", שבא לעודד בני נוער להוביל שינויים חינוכיים בקהילות שלהם. סיפרתי את הסיפור שלי בפאנלים של צעירים ובמות כמו TEDX, וכמובן, כבר כמעט שנה שאני כותבת כאן, בערוץ המגזין בפרוגי.

במהלך הביקור עצמו, ערכו לנו סיור ברחבי המשכן והסבירו לנו למה המקום נראה כפי שהוא, מהו מוסד הנשיאות ועוד מספר אנקדוטות מקסימות. למשל, ידעתם שהנשיאים הראשונים קיבלו אורחים בבית הפרטי שלהם? כל זה מתוך רצון לחוות את החברה הישראלית באותנטיות ולא מתוך הגרפים.

לאחר מכן, התיישבנו לפאנל של קצינים צעירים, שנשאלו כיצד ניתן להישאר יצירתי ויוזם במסגרת מקובעת ובירוקרטית כמו הצבא, ודיברנו על אפשרויות התגמול השונות בין הצבא לאזרחות. בפאנל השני, בו נכחו הנשיא, רובי ריבלין והרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, דיברו בעיקר על איך ניתן לחיות יחד בין כל ארבעת השבטים שמרכיבים את החברה הישראלית, ועל המקום שלנו, בתור אלו שיתפסו את מקומות ההנהגה בתחומים השונים בעתיד.

היינו 70 ונשאלו בערך שבע שאלות שנבחרו מראש. לצערי, לא הייתי מברי המזל ששאלו, על אף שהיו לי מספר שאלות שהייתי רוצה לקבל עליהן תשובות מנבחרי הציבור. התקשורת מראה משברים פוליטיים ארעיים ודווקא הייתי רוצה לשאול איך אנחנו מתכוונים להתמודד עם האתגרים של העתיד - אבטלה טכנולוגית, פיצוץ אוכלוסין, שינויי אקלים. ואולי, בכלל הייתי צריכה להפנות את השאלות האלה אלינו ולא אליהם?

התחלתי לפני שנתיים. זה כלום זמן. זה גורם לי להאמין שכל אחד ואחת מכם יכול להגיע למעמד הזה, עם מספיק כוח רצון ועבודה קשה. אז ממי הייתם רוצים לקבל שיחת טלפון ואיך הייתם גורמים לכך לקרות?