מכירים את התחושה הזו, שגורמת לכם לרצות לקום מהכורסה, לכבות את הטלוויזיה ופשוט לעשות משהו עם החיים שלכם? תחושה כזו שבוערת, צועקת וזועקת עמוק בתוך גופכם וגורמת לכם לרצות לתרום מעצמכם למען החברה? ובכן, אני מכירה את התחושה הזו מקרוב. לפני כשבוע התנדבתי בכפר נהר הירדן, שמעניק לילדים ובני נוער המתמודדות עם מחלות כרוניות, כנטיות ומסכנות חיים חוויה מיוחדת ללא כל עלות.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• בדרך לרישיון: כך תעברו את הטסט בדרום ובצפון
• שחקו: מה אתם יודעים על הקיץ?
• אמ;לק: שיא עולם ללינוי אשרם בת ה/19
  

כחלק מהשירות הלאומי שלי, במסגרת עמותת "שלומית", אני מתנדבת כמדריכה לילדים כבדי שמיעה וחירשים בעמותת "שמע". על כפר נהר הירדן שמעתי דרך החניכים שלי, שנפשו בו בשנים קודמות וצברו בו חוויות נפלאות שממשיכות ללוות אותם עד היום. הם סיפרו לי על מטרתו ועל אודותיו של הכפר, וכבר אז נכבשתי בקסמיו, עוד לפני שהייתי בו בעצמי וידעתי שאני רוצה להתנדב שם. במשך כל השנה, חיכיתי שיגיע כבר התאריך המיוחל להתנדבות שלי וספרתי את הימים אליו! 

ידעתי בוודאות שאני אוכל לתרום מעצמי הרבה, לאור היכרותי הקודמת עם שפת הסימנים והיכולת שלי להיות מתורגמנית, שיוצרת תיווך בין החניכים המסמנים למדריכים הלא מסמנים וזאת בנוסף לעובדה שגם אני אהיה מדריכה בכפר.

לקראת סוף השנה, כששבוע ההתנדבות שלי בכפר התקרב בצעדי ענק ונמצא ממש מעבר לפתח, החלו לצוץ כל מיני סיבוכים ולכן, לא פעם ולא פעמיים עלתה בראשי המחשבה לוותר על ההתנדבות הזו. "את תפספסי חוויות מהנות וחד פעמיות עם החברים הכי טובים שלך!", "את צריכה לקום בארבע לפנות בוקר כדי להגיע לשם בזמן!", "מה אם לא תצליחי להתחבר לאף אחד מהמדריכים? או שלא תצליחי להתחבר לחניכים?" - אלו רק חלק קטן מכל הסיבות והאפשרויות השונות שצצו במוחי וניסו לגרום לי לסגת צעד אחד לאחור ולרצות לוותר על ההתנדבות הזו. ואיך נאמר? תירוצים לא היו חסרים לי.

בסופו של דבר, ידעתי דבר אחד - על אף הפחדים והחששות שהתגנבו אל ליבי, אני חייבת להתאפס על עצמי, לנשום עמוק, לאזור אומץ וללכת על זה עד הסוף ובכל הכוח! החלטתי לנקות את ראשי מכל הקולות והצעקות שניסו להרתיע אותי ולגרום לי לסגת, ולא לוותר על ההזדמנות הזו בגלל שום סיבה בעולם.

 שבוע ההתנדבות שלי בכפר עבר במהירות, אני לא יכולה אפילו להסביר במילים עד כמה מהר הוא וחלף לו! מבלי ששמתי לב, עבר שבוע שלם של צחוק, הנאה, חיוכים וכיף, ויום שישי הגיע – היום האחרון בכפר. מעולם לא תיארתי לעצמי שאפשר לחוות כל כך הרבה דברים בשישה ימים בלבד. בין אם מדובר בסתם שחייה בבריכה ובין אם מדובר במסלול אתגרי, קיר טיפוס ואפילו אומגה. זו הייתה חוויה מרגשת ומיוחדת בשבילי, וזאת משום שזכיתי לעשות את כל הדברים יחד עם החניכים שלי.

אחד הדברים שבאמת קסמו לי בכפר הוא העובדה שאין טלוויזיות, מחשבים או טלפונים ניידים – אין שום דבר טכנולוגי שיכול להסיח את דעתך מה"כאן ועכשיו", כמו שאומרים. משום שאין הסחות דעת, אתה - בתור מדריך, יכול להתרכז בחניכים שלך והם - בתור חניכים יכולים להתרכז בך, בפעילויות המהנות ובצבירת החוויות והרגעים הטובים שילוו אותם לכל החיים. כולם מרוכזים בהנאה, בכיף ובצחוק, ופשוט חוגגים את החיים.

כשמגיעים לכפר, בתור מדריכים או בתור חניכים, נדמה כאילו מגיעים לפלנטה אחרת, ליקום אחר בחלל שהוא פשוט קסום, לא ניתן להריסה או לקלקול. פתאום אתם זוכים להתנתקות רגעית, התנתקות זמנית בת שבוע בלבד מהחיים שלכם ומכל הלחצים, הבעיות והקשיים שמלווים אותם, ופשוט זורמים עם הזרם של הכפר, שסוחף אתכם יחד איתו וגורם לכם לחזור ולהתנהג כמו ילדים. לא משנה מהו גילכם, מהן הבעיות, המגבלות או הקשיים שיש לכם ומה תפקידם - מדריכים או חניכים.

הפרידה מהחניכים, שבאותו הרגע ההרגשה הייתה שהם כבר לא חניכים, אלא יותר כמו אחים קטנים ושאני כמו אחות גדולה להרבה ילדים הייתה בעלת טעם חמוץ-מתוק. מצד אחד, נהניתי איתם כל כך במהלך השבוע והצלחתי להתחבר לכל אחד ואחת מהם, ולכן היה לי קשה להבין שזה הסוף ושהגיע הזמן להיפרד. אך מצד שני, עם כל אחד ואחת מהחניכים הצלחתי ליצור זיכרונות ורגעים שאזכור לעד. אני מקווה שגם הם, בדיוק כמוני, ינצרו אותם בליבם, ושאותם הרגעים ילוו אותם לאורך הדרך, להמשך החיים. המחשבה הזו, שהצלחתי לגעת בכל ילד וילדה בדרך ולגרום לשבוע הנופש שלהם להיות קצת יותר מיוחד, מלמד וחווייתי, מחממת לי את הלב. המחשבה שהם עוזבים את הכפר, מסיימים את הנופש וחוזרים הביתה עם חיוך על הפנים ותחושה חמימה בלב, והידיעה שאני לקחתי חלק בגרימת החיוך הזה על פניהם היא זו שגורמת לי לנשום עמוק, להירגע ולסגת צעד אחד אחורה באומרי - "אני את שלי עשיתי".