כשנטע אייכלר ויפעת ספרן בנות ה-17 מרעננה, שמעו על המתיחות השוררת בעוטף עזה, הן מיד ידעו שחשוב להן להקדיש חלק מחופשת הקיץ שלהן למטרה חשובה - לשמח את ילדי עוטף עזה. על אף שרבות הפעמים בהן הן נשאלו:"למה שלא תביאו אותם הנה, למרכז?", הן התעקשו להגיע לעוטף עזה ולתמוך בהם בביתם.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• טור אישי: כך נראה שבוע התנדבות מיוחד בכפר הירדן
• בדרך לרישיון: כך תעברו את הטסט בדרום ובצפון
• שחקו: מה אתם יודעים על הקיץ?

"רצינו לעשות דברים טובים וגדולים"

"הבחירה שלנו להגיע דווקא לעוטף היא הרבה יותר משרירותית. היא מהווה הבעת סולידריות חשובה מאוד - אנחנו לא תומכים מרחוק, אלא אנחנו כאן איתם. זה הבית שלהם, גם כשהוא מעורער", אומרת ספרן לפרוגי. "בהגיענו לשם, אנחנו חוות חווית למידה משותפת וזוכת להיחשף לקיץ אחר שבצילו ישנם גם רגעי קסם". 

אייכלר מוסיפה כי "המטרה שלנו היא בעיקר להראות לילדים בעוטף שאכפת לנו מהם ושאנחנו אומנם לא חיים את זה, אבל אנחנו יכולים לנסות לחשוב מה הם מרגישים. רצינו להתחיל לפעול למען החברה ולעשות דברים טובים וגדולים, וזאת הזדמנות טובה להתחיל".

השם 'כאן ביתי', שבחרו הנערות לפרויקט, נבחר לאחר לא מעט מחשבה. "אנחנו מגיעים לביתם, שם ביתם וכל אחד מהם זוכה לומר 'כאן ביתי'. המילה כאן מתייחסת למיקום מופשט, פיזי ומשתנה, אבל המילה 'ביתי' ברת עיצוב. העיצוב שלנו; שלי כאדם, שלנו כקבוצה ושלנו כעם", מסבירה ספרן. 

משמחות את הילדים

במסגרת היוזמה שלהן, הן מקיימות קייטנה ייחודית עבורי ילדי עוטף עזה במשך ארבעה ימים, כאשר שלושה מהם מוקדשים לנושא הבית. לדבריהן, הן מאמינות שמתאים לעסוק בנושא זה, הואיל והם נמצאים בסיטואציה בה הבית שלהם נמצא בסכנה ומעורער. 

על אף שהן רק בנות 17, הן עשו הכול בעצמן - עבדו על התוכן, גייסו מדריכים ואפילו קבעו מקום בו ישנו, וכן דאגו לאוכל. אייכלר מציינת כי "מרעיון קטן שדיברנו עליו עם מעט אנשים, הוא התפתח והתפרסם גם לחברים שלנו מחוץ לתנועת 'המחנות העולים'. מהר מאוד הוא קיבל צבע וצורה, והפך ממש לפרויקט שכבתי".

האם כך דמיינתן את הפרויקט במחשבות שלכן?

אייכלר: "פחות התעסקנו בלדמיין את הפרויקט, אלא בלהוציא אותו לפועל ולהנחיל את התכנים שלנו בצורה הכי טובה שאפשר".

ספרן: "הפרויקט השתנה מאוד ממה שבנינו בהתחלה, קיבל צורה שונה וגדל מבחינת הממדים. התמקדנו בהתחלה בתכנים, לאט לאט שינינו את לוח הזמנים ואת הפעילויות, והוא רק התעצב".

איך החברים והמשפחה הגיבו ליוזמה שלכן?

אייכלר: "יש הורים שחוששים יותר ויש כאלו שפחות. בכל זאת, מדובר במקום שחווה מתיחות גבוהה לאחרונה".

ספרן: "בסופו של דבר, קיבלנו תגובות אוהדות מאוד, בין אם זה מהשכבה בבית הספר, מתנועת הנוער ואפילו מהמורים".

עד כמה זה נותן לכן סיפוק?

אייכלר: "הפרויקט מאוד מספק אותנו, הוא התממשות למעשה שבחרנו בו. סוף כל סוף זה קורה, חי ונושם".

ספרן: "הסיפוק האמיתי מגיע במהלך הפרויקט ובאינטראקציה עם הילדים. כל החכמה סובבת סביב להיות מסופק, כמעט עד התום ואז להשאיר טעם של עוד".

כאן איתם

אך יותר מכל, חשוב להן להעביר בעזרת הפרויקט מסר מיוחד, על הכוח שלנו כבני נוער: "הסתכלו מסביבכם, בררו, הביעו ביקורת ושנו. אנחנו בני נוער וכמו שאמר מרטין בובר: 'אנחנו הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות'. אנחנו כאן איתם, מחזקים, מפיגים ומסבים אושר. אנחנו לומדות יחד איתם על המושג בית וחוות את הבית שלהם - איך הוא שונה ממה שאנחנו מכירות? המשחק והפעילות הם כלי גודל מאוד להנחלת השלום והאהבה, לבירור הרצון לחיות כאן ולמציאת המשמעות העומדת מאחורי הבית שלנו".