התקופה הזו של החגים, תהיה לנצח חרוטה בזכרונה של כרמל להד (20) מירושלים, שאיבדה את חברתה הטובה ביותר, שוהם (שם בדוי) כשהייתה בכיתה י"א. לדברי להד, דבר לא גרם לה לחשוב שחברתה עשויה לעשות זאת, שכן היא לא הייתה אדם שהיו מתייגים אותו כאובדני. "שוהם הייתה מקובלת מאוד, אהובה ומוכשרת. היא הייתה בתנועת נוער, מעורב חברתית בשכבה, היה לה בן זוג וקבוצת חברות גדולה. היא הייתה אדום חייכן מאוד, פעלתן וכריזמטי. לא חשבתי שבכלל יש אופציה שהיא תרצה לשים קץ לחיים, כי מנקודת הראות שלי היו לה חיים טובים", היא מספרת לפרוגי עם ציון היום הבינלאומי למניעת אובדנות שחל השבוע.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• 17 שנים לאסון התאומים: העובדות שחשוב לדעת ולזכור
• שבעה יעדים שחשוב שתעמדו בהם בשנה החדשה
• כוכבי העתיד: הצעירים המבטיחים בכדורגל הישראלי

המצב מתחיל להשתנות

למעשה, באותה התקופה התגוררה להד עם משפחה בארה"ב במשך חודשיים. "שוהם לא הייתה איתי בקשר כל כך בתקופה הזו, אבל גם אני לא הייתי תמיד זמינה והשעות היו הפוכות, אז די יחסתי את זה לזה". אך ככל שהזמן עבר, הבינה להד שהיא לא מצליחה ליצור קשר עם חברתה. "פתאום חברות התחילו לשאול אותי אם שמעתי ממנה ואני מבינה שהמצב נהיה גרוע יותר. השיא היה כשבן הזוג שלה כתב לי: 'דיברת עם שוהם? אם היא לא מדברת איתך, זה סימן שזה ממש חמור'".

באותו הרגע, היא הבינה שגם בארץ מתחילים להיות בחוסר וודאות בנוגע לשוהם ויצרה עם הוריה קשר באמצע הסקייפ. "הם אמרו לי שהיא עוברת תקופה קשה ושהיא לא יכולה כל כך לדבר כרגע. אבל שהם מודעים לזה ומנסים לטפל בזה".

כאן התחלת להבין שאולי קרה משהו?

"לא חשבתי שקרה משהו, היא בדיוק התחילה להדריך והייתה מאוד לחוצה שהיא לא תצא להדרכה. תמיד בכל תחילת לימודים היה לה דאון וזה היה נמשך שבועיים וחצי. אני גם אדם שלוקח לו זמן להסתגל למקומות חודשים, אז יחסתי את זה לכך שקשה לה מתחילת השנה. בסוף כולנו בגיל ההתבגרות ולפעמים לוקחים דברים קשה, אנחנו לא ישר מייחסים את זה למשהו קטסטרופלי. אנחנו לא רוצים לצאת מגזימים, או לחוצים יתר על המידה".

"בסוף היא לוקחת את הדברים שלה ושמה קץ לחייה"

מספר ימים לאחר מכן, להד שבה ארצה והדבר הראשון שהיא רואה כשפתחה את הסמארטפון שלה הוא הרבה מסרונים על כך ששוהם לא עונה שוב. "דיברתי שוב עם ההורים שלה, שאמרו ששוהם הסכימה לטיפול פסיכולוגי ונראה שהכול הולך לכיוון חיובי, עד שבסוף היא לוקחת את הדברים שלה ושמה קץ לחייה".

מתי התברר לך שזה מה שקרה?

"היה תרגיל רעידת אדמה בשיעור מתמטיקה וכולם יצאו החוצה, אני הייתי בארבע יחידות ושוהם בחמש. אני מבחינה בכך שהיא הייתה אמורה להיות בבית הספר ולא שם, הבנתי שמשהו קרה והתקשרתי לאבא שלה, שאמר שהוא גם חשב שהיא בבית הספר ואז מתחילים החיפושים אחריה. הלכתי לתחנת המשטרה כדי להגיש עדות. הם היו בטוחים בהתחלה שאולי היא ברחה עם מישהו, אבל באמצע הדרך, המשטרה אמרה לנו לחזור ואז אני מתקשרת להורים שלה, ומגלה שמצאו את שוהם ללא רוח חיים".

איך הגבת ברגע הזה?

"זו נקודה משנה חיים, ברגע הזה אני לא מבינה כלום. היה לי חום מאוד גבוה באותו הערב, הכול היה מטושטש ובעצם לקח לי כמעט חצי שנה להבין שזה סופי. האנשים היחידים שמתו שהכרתי היו סבא וסבתא שלי זה היה הגיוני מבחינתי שאנשים מבוגרים ימותו. מעולם לא חשבתי על מוות כזה".

להד מציינת כי "בהתחלה אומרים לך על זה ואת לא מעכלת, זה תהליך. בסוף את מבינה שהבן אדם לא שם. בהתחלה את מתגעגעת ואומרת לעצמך שהיא תחזור ואז בכל פעם את נזכרת שהיא לא חוזרת. ההבנה שזהו לוקחת שנים ולקח זמן עד שהיא חלחלה".

שאלות שאין להן תשובה

מהרגע שאירע הנורא מכל, החלה להד לחפש תשובות, אשר אחת מהן הייתה להתחיל להתנדב בכמותת "בשביל החיים, אשר שמה לה למטרה להתמודד עם תופעת ההתאבדות בישראל. "פתאום אמרתי לעצמי: 'איך לא ידעתי, איך לא שמתי לב ואיך לא ראיתי את הסימנים' ואז, אני הבנתי שמעולם לא לימדו אותי והראו לי את זה, לא היה לי את הידע לדעת שזה מה שהיא מראה".

 להד הגיעה לעמותה מספר חודשים לאחר המוות של שוהם כשהייתה צעדה למען החיים ובמשך כל הצעדה, היא התלבטה אם לפנות למישהו ולהוציא החוצה את מה שעל ליבה. "בסוף פניתי למישהו ממשרד הבריאות ואמרתי לה: 'מעולם אף אחד לא דיבר איתי על זה בבית הספר. איך יכול להיות שאחד מכל מתוך חמישה בני נוער חושב להתאבד ומדברים על אלפים של בני נוער מטופלים, ולא מדברים על זה. הסיכוי שאפגוש חבר עם מחלות נפשיות הוא לא פחות גבוה אם לא יותר גבוה, מאשר שאפגש חבר שמכור לסמים, שזה משהו שדיברו איתנו עליו הרבה בתיכון'".

"דאגתי שידברו על זה יותר"

באותה הנקודה, הבינה להד שמפעל ההנצחה שלה לזכר חברתה הטובה יהיה להתנדב בעמותת "בשביל לחיים" ולהעלות את המודעות לנושא. "דאגתי שידברו על זה יותר בבית הספר וייאמר לזכותו, שמנהל בית הספר שלי ממש עשה שינוי עמוק. בסוף המטרה של הארגון והמטרה האישית שלי היא שזה לא יקרה בשביל לדבר. אין צורך שמישהו יתאבד, בכדי שכולם פתאום יתעוררו. זה צריך להגיע הרבה קודם. את שוהם אי אפשר להחזיר, אבל יש עוד הרבה מאוד בני נוער אחרים שנמצאים במצוקה. יכול להיות שהם פשוט צריכים מישהו שיידע להבחין בזה, יידע להבין את החומרה ולשים את האצבע".

את מרגישה שאת עושה שליחות?

"הסיבה שאני מתנדבת היא שאת שוהם אי אפשר להחזיר. אלה החיים שלי, המציאות שלי והגעגוע שלי, שילווה אותי בכל יום. אבל יש אלפי נערים ונערות אחרים וגם אנשים בוגרים שאת המצב שלהם אפשר לשפר ולהציל, דרך בדיוק מה ש'בשביל לחיים' עושים – להעלות את המודעות, לדאוג שיותר ידברו, לאפשר שיח ולהכשיר שומרי סף שנכנסים לכיתות".

מהו השיעור שחשוב להעביר לכל נער במדינת ישראל בנושא הזה?

"ללמד אותם את הסימנים, אני חושבת שזה משמעותי מאוד ופוקח עיניים. כשאני ראיתי את הסימנים, פתאום ראיתי את שוהם בתוך הסימנים האלה. לפני שידעתי אותם, הייתי בטוחה שלה ולזה אין שום קשר. הייתי גם אומרת להם לא לפחד לצאת היסטריים ומאוד מדגישה את זה, כי יש לנו נטייה לא לצאת היסטריים, לא להגיד למבוגרים ולא להלשין. אבל בסוף עדיף לצאת החבר המלשן, או הבחור ההיסטרי מאשר לאבד חבר".

ולסיום, היא פונה אליכם, בני הנוער: "אל תפחדו להרים דגל אדום לגבי חברים שלכם, גם אם זה נראה לכם מוגזם. יכול להיות שחבר שלכם במצוקה והוא לא מקבל עזרה. זו בעיה שיש לה פתרון, אבל לשים קץ לחיים זה פתרון סופי, שאין מה לעשות בו. אם אתם במצוקה - מצאו אדם אחד קרוב שאתם יכולים לפנות אליו – הורה, חבר, יועצת, מורה ושתפו אותו. אפשר להתגבר על זה ולצאת מזה".

במקרה של מצוקה, ניתן לפנות לגורמים הבאים:

• ער"ן - עזרה ראשונה נפשית, או בטלפון 1201

• סה"ר - סיוע והקשבה ברשת, או במייל sahar.tmicha@gmail.com
  

• הכפתור האדום
  

• המרכז לאינטרנט בטוח של איגוד האינטרנט. בטלפון, בוואטסטפ 054-8-858911, במייל

  safe@isoc.org.il או באמצעות טופס דיווח

• מרכזי הסיוע של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים במוקד הטלפוני  118.
• עמותת "בשביל החיים" או בטלפון 03-9640222
  
• עמותת אלה או בטלפון 03-6910921