עד גיל 12 (גיל המצוות לנשים על פי היהדות), שמחת תורה היה בשבילי חג חברתי בעיקרו. כל ילדי בית הכנסת היו מתאגדים יחד בחצר. היינו מתחלקים בינינו באזורי בית הכנסת לקראת מנהג זריקת הסוכריות בזמן ההקפות. כאשר הגברים היו מקיפים את בית הכנסת (כפי שנהוג), הנשים היו זורקות סוכריות מלמעלה ואנחנו הילדים היינו רצים בין רגליהם של המבוגרים ואוספים את הסוכריות שנפלו על הרצפה. לאחר מכן, היינו מתחרים מי מבינינו אסף הכי הרבה סוכריות וכולם היו חוזרים הביתה כשהם שמחים ומרוצים מהשלל שתפסו.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• לא רק חצב ונחליאלי: העובדות הכי מפתיעות על הסתיו
• לפני החזרה לשגרה: המשפטים שכולנו אומרים בחגים
• אמ;לק: מסתמן שמסי יגיע לארץ
  

אבל, ככל שעברו השנים התברר לי שבכל תקופת החגים יש הבדל עצום בין חוויתי כילדה בת פחות מ-12, שאינה מחויבת במצוות, לבין חוויתי כנערה שעברה את גיל 12. זאת, לא בגלל ההתחייבות לשמירת המצוות. הרי בשני המקרים שמרתי את החג וקיימתי את מנהגיו בקפידה, אלא מתוך היחס החדש של החברה כלפיי. אם פעם יכולתי לרוץ יחד עם הגברים ולהקיף בשמחה את בית הכנסת, עכשיו תפקידי הוא לעמוד במשך שלוש שעות ולזרוק סוכריות מלמעלה. מלמעלה אני צופה באותם חברים לבית הכנסת שפעם היו רצים איתי, עושים הקפות עם ספר התורה ושמחים ביהדות.

אילוסטרציה. "מלמעלה אני צופה באותם חברים" © צילום: Fotolia

התופעה הזו תמיד הייתה בלתי מוסברת בעיניי. הרי דווקא כאשר נערה מחויבת במצוות התורה, היא יותר מאי פעם צריכה לחגוג את האהבה לתורה ולמנהגיה. אך על פני השטח נראה שהמצב הוא בדיוק הפוך - דווקא כאשר האישה רוצה לקיים מצוות "ושמחת בחגך" ואת האהבה לאור התורה, הקהילה דוחה אותה הצידה, ומאפשרת לה רק לצפות בהליך מבלי להיות שותפה לו באמת. הנערות, בעיקר בגיל הזה, נמצאות במצב של בניית העולם הרוחני שלהן. בגיל הזה, כאשר הדת עצמה מפגינה אי אהדה כלפיהן, זה עשוי להשפיע על בחירותיהן בהמשך לרעה. מעבר לכך, הרבי נחמן בעצמו אמר שהגאולה תגיע בזכות נשים צדקניות, אז מדוע ההדרה?

ביהדות יש ערך גדול שמבוסס על "לדון אדם לכף זכות". כלומר, לא לשפוט אדם ולנסות למצוא את מניעיו מבלי לשמוע את דעתו קודם ולברר איתו למה פעל כפי שפעל. לכן, אני מעדיפה שלא להניח הנחות המציבות את הגברים כעושים את מה שנוח להם, מתוך אינטרס מובהק להציב את עצמם בראש ההגמוניה הקהילתית. אני מעדיפה לראות זאת כמסורת שהייתה רלוונטית מזמן וכעת היא משומרת מתוך ההרגל. בסופו של דבר, לא מדובר במניע אישי, שדורש ממני כעצמי לא להשתתף באהבת התורה, אלא בתופעה רחבה יותר כלפי כל הנשים. תופעה שיש לפעול כדי לפרוץ דרכה.

"השוויון המגדרי הולך ועושה צעדים משמעותיים" © צילום: אפי אטיאס

כסיום אופטימי, חשוב לי לציין שכיום כבר הוקמו לא מעט בתי כנסת שוויוניים, שבין השאר בעת ההקפות אפילו מקצים ספר תורה משלהן לנשים שרוצות לשמור תורה מתוך אהבה. מעבר לשמחת תורה, ניתן לראות בעולם הדתי מגמה של נשים שפורצות דרך ואף פוסקות הלכה. השוויון המגדרי הולך ועושה צעדים משמעותיים, מביא עמו הדים רבים ומעלה את הנושא לסדר היום. מי ייתן ועם השנים, נראה יותר ויותר בתי כנסת וגופים הלכתיים שמכבדים את פריצת הדרך של הנשים לעולם ההלכה.