מעולם לא הייתי מאובחנת כחרדתית, אך אני יודעת שזה שוכן בי ומספיק חכמה ומודעת לעצמי על מנת להבין מתי זה קורה ולמה. כדי שתבינו את הנושא יותר לעומק, חשוב להסביר לפני הכל מהי בכלל חרדה ומה גורם לה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• נוער מרצ: "רוצים להגיע לכל הארץ"
• פתחו אוהלים: כך תעשו את הקמפינג המושלם
• עושה היסטוריה: רק בן 18 וכבר הקיף את העולם
  

חרדה היא מנגון הישרדותי הנמצא בכל אדם ומטרתה להתריע מפני מצבים המתפרשים כאיום. לדוגמה, אם אתם חוצים כביש גועש וסואן, מגיעים לאמצע המעבר ולפתע מבחינים באוטו מתקרב אליכם במהרה - אתם ודאי תרגישו בהלה, הלב שלכם יפעם בחוזקה ותרגישו שאתם רוצים "לברוח מהסיטואציה". כאן הסכנה היא ברורה והסיבות לחרדה הן הגיוניות, הרי אפשר להידרס. אבל מה אם הכל נראה שקט ורגוע, אין שום אוטו שעומד לדרוס אותי בכל רגע, אך משהו, הדבר הקטן ביותר, גורם לי לחוש אי שקט ולהיתקף בחרדה? האם הדבר עדיין מוצדק?

התשובה היא בהחלט כן. הדברים המתפרשים כאיום בפני כל אדם תלויים באופן בו גדל וחונך, ומושרשים בו מהרגע שנולד. אם ההורים שלי גידלו אותי באופן קפדני ומגונן יותר, סביר להניח שהמוח שלי יהיה בטוח שהעולם שבחוץ מסוכן מדי והדברים המתפרשים בפניו כאיום יהיו רחבים יותר.

אצלי זה בדרך כלל מתבטא כאשר אני חווה שינויים כמו  מעבר מסגרת, דירה ואפילו חופשה מחוץ לבית או כל מקום חדש, גורמים לי לאי נוחות עד כדי חוסר אונים ואני חווה התקפי חרדה, שמגיעים אחד אחרי השני אפילו בהפרשים של פחות מעשר דקות. 

התקפי חרדה גורמים לתחושה לא נעימה בכלל, בלשון המעטה. ברגע שמשהו חודר לי למוח ומאותת שהמצב לא ראוי, לא נעים ובעיקר לא טוב לי ולבריאות שלי, הגוף מנסה לאותת לי "לצאת מהסיטואציה" כמה שיותר מהר, כמו במקרה עם האוטו המתקרב במעבר החצייה. לכן, הוא מתחיל להביע את הרצון להתרחק בסימנים פיזיים, כמו רעידות מטורפות, דפיקות לב מהירות וחזקות, בחילות, סחרחורות, כאבים בבטן ובחזה, תחושת מחנק ונפילה ורצון עז לפרוץ בבכי. לסימפטומים האלו אף מתלוות לרוב מחשבות איומות, כאילו אם לא אצא מהמקום באותו הרגע משהו רע ונורא עומד לקרות.

החלק המלחיץ ביותר בהתקפי חרדה הוא שאני אף פעם לא באמת יודעת מתי זה יתפוס אותי. רגע אחד אני יכולה להיות רגועה לגמרי ומשוכנעת כי הכל נגמר והעומד לבוא לא יהיה גרוע כל כך; ורגע אחרי, ללא כל אזהרה, תוקפת אותי תחושה מחרידה, כאילו העולם קורס. אני מתחילה לרעוד ללא הפסקה ומרגישה לחצים באזורים שונים בגוף, בעיקר בחזה ובבטן וצורך עז להקיא, שוב. ואז הכל מהתחלה. לולא הייתי מנוסה ויודעת שמדובר בהתקף חרדה, הייתי בטוחה כי מה שקורה לגוף שלי באותם רגעים הוא לא פחות מהתקף לב.

החלק המתסכל בחרדות הוא העובדה שאנשים לא באמת יכולים לראות פנימה, לתוך הנפש שלי ולהבין את מצוקתה. התקפי חרדה גורמים לי לעיתים רבות לבכי היסטרי, כזה משחרר, שפשוט אי אפשר לשלוט בו. עם כמה שאני מנסה לעצור את הדמעות, הגוש בגרון שלי גדל וגדל, עד כדי כך שאני כבר לא יכולה לעצור את עצמי. אנשים אומרים לי: "תפסיקי לבכות", "הכל בסדר", "אין לך מה לבכות בגלל זה", "שאלה יהיו הצרות שלי" - אבל הם לא באמת מבינים שאין לי שליטה על זה. הגוף שלי רק רוצה להיפטר מהחרדה הקשה שנחתה עליו והוא עושה זאת בעזרת דמעות. זו דרך ההתמודדות שלי. אחרים יכולים לצרוח, לבעוט, לכעוס, להתעצבן - אני בוכה ולאו דווקא מבחירה.

אני יודעת שהכל בתוך הראש שלי, אך אין לי דרך לצאת מזה. ברגע שכפתור החרדה נדלק, הוא נשאר דלוק ומאוד קשה לכבות אותו – זה לא משנה כמה אנשים מנסים להרגיע ולהבטיח שהמצב בכלל לא כזה נורא. אני כבר לא יכולה לספור את כמות האנשים שכבר ניסו להוציא אותי מתוך החרדה שהייתי שרויה בה עמוק, וזה לא שלא רציתי לתת להם. להפך, אני נואשת להיפטר מהתחושה הקשה שמשתלטת על הגוף שלי ולא נותנת לי לתפקד, לעבוד, ליהנות, לחיות ולשמוח.

לאחר החרדה, כשאני נרגעת וחושבת אחורה על המצב במלואו, אני תופסת את הראש ונקרעת מצחוק על כמה שנראיתי מטומטמת. הרי מדובר בקושי קטן בגודל של גרגיר, לעומת מה שאחרים עוברים ולעומת הדברים החיוביים בחיים שלי. אני מנסה להיתפס בתחושות הטובות האלו ולהפיק את המיטב מכל מצב, על מנת למנוע התקפי חרדה אפשריים בעתיד, אבל זה לא תמיד קל.

אני תמיד אומרת שבטח לאנשים שבסביבה שלי נמאס ממני כמו שנמאס לי מעצמי, פשוט כי זה נראה כאילו אני עושה דרמה מכל דבר; אבל אף אחד לא באמת מסוגל להבין כמה דברים מסוימים משמעותיים לי ויושבים עליי באמת. וזאת אני, זו דרך ההתמודדות שלי. לאחרים קל יותר, לי קל פחות. וזה לא כזה נורא כפי שנדמה.

אני חוששת כשאני כותבת את שורות אלו וחושבת על העתיד, בדיוק כמו שאני מתה מפחד בסופו של יום ארוך ומלא בהתקפי חרדה. האם כל שינוי ומעבר ישפיעו עליי בצורה כזו לעד? האם החרדות האלו ימנעו ממני להתקדם בחיים ולעשות את מה שאני אוהבת? האם אני עלולה עוד לפגוע בעצמי? לאן כל זה בכלל יביא אותי?

ואז, אני נרגעת וזוכרת שאפשר להתגבר וכל זה עובר, בסופו של דבר. אני חכמה ומנוסה, ואני מסוגלת להתגבר על החרדות ולהגיע רחוק בחיים. אני לומדת מטעויות וממצבי העבר, ואני ממש לא אתן לחרדות להגדיר את מי שאני ומה שאני. הן בסך הכל מכשול קטן, שלהתגבר עליו יעשה אותי חזקה, איתנה ומחושלת יותר. להתגבר על חרדות והתקפי חרדה זה אפשרי, פשוט צריך כוח נפשי, ידע פנימי, אהבה עצמית ובעיקר, הגורם החשוב ביותר – זמן וסבלנות.