"כשאני אהיה גדולה, אני אתן לילדים שלי לקרוא את היומן שלי והם יגידו : 'אמא, איך זה שלאישה מושלמת, מפורסמת ועשירה כמוך הייתה ילדות כל כך קשה'. ואני אענה: אני בכלל לא זוכרת את זה. אני לא שמה עליהם בכלל!", כך כתבתי בפוסט בפייסבוק אי שם בשנת 2012, כשהייתי בת 13.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• לא לבעלי לב חלש: המקומות הכי מפחידים בעולם
• למען חיות הים: הצמידים שיעזרו לכם לעצור את הזיהום
• אלופת ישראל בבדמינטון: "הפציעה די זעזעה אותי"
  

אומנם יומן לא באמת כתבתי באותה התקופה, אבל לאט לאט אני מתחילה להרגיש את הפנטזיה שדמיינתי אז מתממשת. בתור מישהי שכבר יש לה ניסיון מועט עם ילדים, אני יכולה לזהות בפוסט הזה ילדה שזועקת לצמוח, לפרוח, לשכוח וגם כזו שזקוקה לתשומת לב. היא רוצה שיראו אותה, שיתייחסו אליה גם כמו לכל שאר תלמידי הכיתה, שלא ינדו אותה. אבל בעיקר, היא רוצה להראות לכל אותם הילדים מהיסודי שהיא תוכל לצמוח ולמצוא את עצמה, על אף שה"מקובלים" בוחרים להתעלם ממנה.

אז, הגדרתי זאת כ"ילדות קשה" וכמובן שדיברתי על התקופה בה הייתי מנודה בבית הספר היסודי והוגדרתי כ"חנונית", משחקי מילים של ילדים קטנים. היו משפילים אותי, פוגעים בי וגורמים לי להרגיש לא שייכת ולא רצויה בין חבריי לכיתה.

ילדים עוד אין לי ועשירה ומפורסמת אני לא; אבל אני בעלת אהבה עצמית שתספיק אפילו גם לשניים, שמחת חיים, משפחה אוהבת ותומכת, וחברות מדהימות שרבה אהבתן לי מאהבת מיליונים. אני עוסקת בכל מה שאני אוהבת: במוזיקה הודות למגמה, בכתיבה ובעריכה בזכות פרוגי ובעבודה עם הגיל הרך הודות לויצו. אני מגיעה לפסגות והישגים שאז לא העזתי לחלום עליהם אפילו. אני חיה חיים אמיתיים ומלאים, ויודעת שיש לי למי לפנות בכל פעם שאצטרך. מעגל האנשים שאוהבים אותי ואני יקרה להם הוא גדול ורחב, ואני מסתפקת בו מאוד.

התחושות הקשות מאותה התקופה עוד מלוות אותי. אך כבר לא ממקום פנימי מדי, כמו שקיוויתי כשכתבתי את אותו הפוסט. אני פשוט חושבת על אותה ילדה קטנה שבטוחה שהיא מכוערת, כי ככה אמרו לה. זו שחשבה שהאושר שלה תלוי במקום שלה בכיתה, או אם הילדים האחרים אוהבים אותה או לא. הילדה העצובה שלא סיפרה שום דבר לאף אחד, כי לא היה אף אחד שיבין את המצב ובטח שלא הבינה בעצמה עד כמה הוא חשוב. אבל היא גדלה, התפתחה, מצאה את מקומה ולמדה. היא מאושרת.

אני מודה שהפוסט ההוא כתוב בצורה מוגזמת, מושפעת ולא הוגנת. אבל הייתי אז בת 13 וחשתי צורך לבטא את הרגשות. הגזמתי רק כדי להמחיש עד כמה בריונות היא שגויה ואת הרצון שלי לפרוח ולצמוח מתואר ה"חנונית" שהודבק לי. רציתי שאותם ילדים ישימו לב אליי ויראו למה אני מסוגלת. רציתי שיראו שהם לא הצליחו לפגוע בי ולערער אותי. כמובן שהיום אני מאחלת להם את כל הטוב שבעולם ומה טוב שכל אחד המשיך לדרכו ודרכינו לא יצטלבו לעולם עוד. לא ממש מעניין אותי לאן שלהם לקחה אותם, ממשיכה לקוות בשבילם שלמקום טוב ומתגמל. גדלתי, התנערתי, עברתי וזה לא מדאיג אותי יותר. עם כל הכבוד, יש לי לחצים גדולים יותר על הראש.

עוד חולמת כמובן להיות עשירה ומפורסמת; אבל גם אם לא, זה לא העניין. העניין הוא הילדים שחלמתי ועודני חולמת שיהיו לי. את היומן שלי הם אולי לא יקראו כי לא קיים אחד כזה, אבל הם בהחלט ישמעו כיצד אמא עברה מקרים כאלה ואחרים בבית הספר והמשיכה לאהוב את עצמה. הם ילמדו ממקור ראשון על כמה שילדים יכולים להיות רעים ואיך לא לתת להם לחדור לנפש שלהם. איך להעביר את הדברים ליד, מבלי שיפגעו. הם יראו שגם אם עכשיו, במסגרת בית הספר, לא כל כך טוב - הם עוד יכולים לצמוח ולהגיע לגבהים מטורפים, בעיקר הם מול עצמם.