לאחר כמות הדמעות שזלגו מעיניי, לאחר אין ספור חיוכים מזוייפים והעמדות פנים שהכל בסדר, וכמובן, איך אפשר לשכוח את רגעי השבירה הארוכים. החלטתי לשתף אתכם בחוויית הבריונות שלי. הייתי מתארת את עצמי כנערה שמחה, לפחות משתדלת להיות כזו, אך לצערי המצב טיפה שונה כרגע. אני שוקלת מילים, האם כדאי לחשוף את הקהל הרחב אל המציאות החדשה והפחות נחמדה שלי? האם זה רק חלק מגיל ההתבגרות או שפשוט נקלעתי למצב הזה?

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• נתון לשיפור: חמישה דברים שישדרגו לכם את החיים
• יום הילד: מי רוקם את החלומות שלנו?
• מהנדחפת ועד המתחזה: סוגי הדודים שיש לכולנו
  

הכל התחיל בכיתה י', הכרתי ילדה חדשה בכיתה שלי, האמת? לא ממש התייחסו אליה וכשכן התייחסו, דאגו ללעוג לה ולהשפיל אותה והרשימה. יש לה מעט בעיות לימודיות, ולכן השתדלתי לעזור לה ברמה המירבית שהתאפשרה לי, צחקתי איתה והייתי הכי אני, הרגשתי טוב עם עצמי. יום אחד היא רצתה להכיר לי את הידיד הכי טוב שלה, היא אמרה שאנחנו יכולים להיות ידידים די טובים, חשבתי לעצמי למה לא בעצם? התחברנו די מהר, הוא עבר לכיתה שלי וללא ספק היה אחד מהחברים הטובים שלי. אופוריית החברות שלנו נקתעה ברגע, זמן קצר לאחר יום הולדתי ה-16. הוא פגע בי בצורה הכי קשה שיש, זה אירוע שאף פעם אני לא אצליח לשכוח וללא ברירה נאלצתי לנתק את הקשר.

לאחר ניתוק הקשר, חוויתי תקופה לא קלה, הוא הפיץ עליי שמועות וניסה לסכסך ביני לבין חברותיי הטובות, במזל הן דיברו איתי קודם והבינו שהוא שיקר. הגעתי לכיתה י"א, העמדתי פנים שהכל בסדר, השתדלתי לחייך ולא נתתי לאף אחד להשפיע עליי. המחצית הראשונה עברה לי די טוב, אפילו הכרתי ידיד חדש. באמצע השנה בזמן בדיקות לצבא, שלחו אותי לבדיקות רפואיות בהן גיליתי שאני צריכה לעבור ניתוח. פחדתי, חששתי, כל הגוף שלי היה בלחץ, מה יהיה אם תופעות לוואי יתרחשו? איך זה ישפיע על מהלך חיי? האם אני אהיה בסדר לאחר הניתוח? תוך חודש, הייתי כבר על שולחן הניתוחים. ובנקודה הזאת, הרגישה ביותר מבחינתי, המצב החברתי רק החל להסתבך...

שבוע בדיוק לפני הניתוח, "חברותיי הטובות" החליטו שלא מתאים להן יותר להיות חברה של מישהי כמוני. הרגשתי שכשהן היו צריכות אותי הם ידעו לשמור על קשר, אבל כשהייתי צריכה אותן, הן פשוט לא היו שם בשבילי. הן החליטו לכנות אותי "חולה", לפגוע, להעליב, לרכל עליי ולהתחמק ממני. והן התחילו לתרץ סיבות. 

נדלג בסיפור לתחילת הבגרויות, סוף כיתה י"א. "החברות" שלי המשיכו להציק לי בכל דרך אפשרית. הן אפילו התחברו מחדש עם הידיד שלי מכיתה י' שגם ניסה לעשות לי רע ללא הפסקה. הדמעות שלי רצו לצאת מעיניי כל בוקר שקמתי, הם צעקו לי "חולה" מול כיתה שלמה ולעגו לי בקבוצות וואטסאפ משותפות. העמדתי פנים שממש לא אכפת לי, עד שיום אחד החזרתי להן. חודש לפני סוף השנה הן עשו זאת שוב, אבל הפעם מצאתי מגרעה שלהם והחזרתי להם. הרגשתי כל כך רע עם המעשה הזה, המצפון שלי אכל אותי מבפנים, זה גרם להם לשתוק למשך שארית השנה ורק באמצע החופש הגדול הם חזרו להציק לי בהודעות. למרות שהמעשה שלי עזר, הרגשתי רגשות אשם עצומים עליו. עד היום אני מרגישה רע לגביי זה, יותר מהכל לא הבנתי, איך אפשר לעשות דבר כזה מרצון? מה גורם לאנשים לרצות להפיץ כל כך הרבה רוע?

השנה התחלתי את כיתה י"ב, זו השנה הראשונה מבין כל שנות הלימוד שלי שאני יושבת לבד. מקבוצת הוואצאפ החלטתי לצאת, קל להציק לאדם דרך מסך אך לא פנים מול פנים, זה סתם עשה לי רע ואין לי צורך בזה. החבורה החליטה ללכת על אסטרטגיה חדשה, להתחבר עם החברים הקרובים שלי. חברות סיפרו לי שהם מספרים דברים שלא הגיוניים בכלל, הם מחפשים למצוא רע, אני נפגעת, הדמעות זולגות מעיניי לא מעט פעמים ולפעמים אני באמת רוצה רק לברוח הביתה ולא לחזור לבית הספר. לפני שבוע בדיוק חל יום הולדתי ה-18, כמה ימים לפני מצאתי את עצמי בוכה בגללם ואז, שאלתי את עצמי למה? למה אני נותנת לאנשים קטנים לגרום לי לבכות? הם בסך הכל אנשים חסרי בטחון שמעלים אותו בפגיעה באנשים אחרים. אני אפילו צריכה לקחת את זה כמחמאה שהם מבזבזים כל כך הרבה זמן בנסיון לפגוע בי ולעשות לי רע במקום לחשוב על עצמם ולהשקיע בלימודים או בתחביבים שלהם.

אני מאמינה שבחיים לכל דבר יש סיבה, אולי הדברים האלו קורים לי כדי לחשל אותי, אולי החיים רצו להוביל אותי לחברים האמיתיים שלי (שאני מודה כל יום על כך שהם חלק מחיי), אולי בזכות זה אני מבינה יותר טוב מה חשוב ומה פחות בחיים. אז אני בוחרת לסיים את הטור בנימה אופטימית, אני לא יכולה להבטיח שאפסיק להפגע אבל אני יכולה להבטיח לעצמי, שיש לי כל כך הרבה אנשים טובים בחיים שלי שירצו לעזור לי, שאוהבים אותי ושאני לא מתכוונת לתת לאנשים קטנים, "בריונים", בגוף של תלמידי תיכון לקחת חלק פעיל בחיים שלי.

אז זה הסיפור שלי, הסיפור שלא נגמר ואני פונה עכשיו אליכם, הקוראים, פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה. כשאנחנו למעלה הרבה אנשים ירצו להיות בקרבתנו ונרגיש טוב עם עצמנו, אך לצערי, כשנהיה למטה, חצי מהם יעלמו ולמרות שזה נשמע רע - זה למעשה דבר טוב. רק החברים האמיתיים שלנו, ישארו לצדנו ברגעים הקשים ואני לא צריכה יותר מזה. אז אני בוחרת לחייך, אני בוחרת לזכור מי הם האנשים האמיתיים בחיים שלי ואני בוחרת להפיץ טוב, שמחה ועזרה לסביבה שלי.