היום אנחנו כבר שבע שנים יחד. ולא, אני לא מתכוונת לחבר, אף על פי שהוא צמוד אליי יותר משכל חבר יכול היה להיות ואני מגדירה אותו כחבר לכל דבר. לפני שבע שנים, כשהייתי בת 11, זה קרה. הסיפור ששינה את החיים שלי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• כותבים באהבה: העפרונות שיעוררו בכם רצון ללמוד
• חלום פרוותי: החיות שרצינו לגדל ואף פעם לא יכלנו
• מחזקים את תושבי הדרום: "כולנו צריכים לחשוב עליכם"

מעל לשבוע הרגשתי חום וחולי שרק גברו מיום ליום. הלכנו לרופאה וערכנו בדיקות דם. כשהגיעו התוצאות, דיווחה הרופאה כי "יש חשש לסוכרת", אך לא לקחנו את החשש ברצינות והמשכנו להתנהל כרגיל. לאחר מספר ימים תחושת החולי תקפה אותי שנית: חום, בחילות ואפילו סחרחורות, רק שהפעם נוסף תסמין נוסף: שתיית כמויות מים עצומות ומיד לאחריהן ריצה לשירותים. אבי לא עבר על כך בשתיקה ולקח אותי שוב לרופא, רק שהפעם הוא ביקש הפניה למיון. 

הגענו לבית החולים, ערכנו בדיקות רבות מספור וראיתי בכל כמה רגעים רופאים הולכים ובאים כשפניהם חמורות סבר, ולא הבנתי לשם מה המהומה השקטה הזו. אני ואבי ישבנו במיטת בית החולים, בעוד שאני מחוברת לאינפוזיה. לפתע, הרופא קרא לאבי לגשת לחדר רפואי בעל קירות שקופים, כדי לקבל את האבחנה הסופית. הסתכלתי דרך החלון הגדול והמחזה שנגלה לעיני אישש את החששות שהיו לי: אכן משהו בי אינו בסדר. הרופא הניח את ידו על אבי במחוות אהדה. הבשורה הייתה חד משמעית- סוכרת נעורים.

שני הגברים חזרו לחדר בו שהיתי, כשהאחד נראה אבל והשני טרוד. בדרך לחדר הלחיץ הרופא את אבא: "אני מציע שתסעו כמה שיותר מהר לרמב"ם, אפילו מבלי לקחת בגדים. זה קריטי". הייתי רק בת 11, עומדת מול רופא שמדבר בצורה נחרצת וחושבת שאולי עשיתי משהו לא טוב. אבא הודה לו והלכנו. כשהגענו לבית החולים רמב"ם, הרופאים ראו את תוצאות הבדיקות שערכתי ועטו אף הם את אותה הבעה רצינית, כמו הרופא הקודם. שם, שוב הסבירו לי שיש לי סוכרת ואמרו שהיא במצב גרוע מאוד ומסכן חיים. התאשפזתי ברמב"ם למשך כשבוע, שם לימדו אותי להזריק אינסולין בצורה נכונה ולהשתמש בגלוקומטר (מד סוכר) והכי חשוב - להיזהר מאכילת סוכר. מבית החולים יצאתי ילדה אחרת, אופק חדשה, אופק ה"מתוקה".

היום, אני כבר תלמידת כיתה י"ב במגמת תקשורת ומתעניינת מאוד בצילום. מאז גילוי המחלה, עברתי הרבה חוויות קשות, התעלפויות ומשברי סוכר, אך הצבתי לעצמי יעדים רבים שהצלחתי לעמוד בהם. בתור סוכרתית, אני יכולה להגיד בלב שלם שאפשר לעשות הכל, רק לא לוותר! קשיים רק בונים אותך והופכים אותך לאדם טוב יותר.

הסוכרת הייתה גם חלק עיקרי מההצלחה שלי. לפני כשנה, נציגים של ויקיפדיה ישראל פנו אליי וסיפרו לי על תחרות ארצית, שבמסגרתה יש לצלם תמונה מסוימת לערך שעדיין אין לו תמונה בויקיפדיה. עניין אותי לדעת איזו תמונה מוצגת בערך "סוכרת" וכשבדקתי זאת ממצאיי היו מאכזבים: רוב התמונות היו של מזרקי אינסולין, או של מכשירים די ישנים שפחות קיימים בימינו. באותו הרגע עלה לי רעיון מדהים לתמונה חדשה: בדיקת סוכר של אבי על רקע מכשיר הבדיקה ופירות שנחשבים ל"סוכר טבעי". העלתי את התמונה ונכנסתי לתחרות. לאחר זמן מה, המורה שלי לצילום הכריז שלמרבה השמחה התמונה שלי זכתה במקום השלישי בתחרות הארצית. אין ספק שזהו כבוד ענק עבורי והזכייה מראה שכשיש רצון - הכל אפשרי.

כבר שבע שנים שאני חיה עם הסוכרת. כבר שבע שנים שאני אופק אחרת, עם ובזכות המחלה. היא זו שהפכה אותי לאדם שאני היום ועל אף ניסיון החיים המצומצם שלי אני ממשיכה להציב לעצמי יעדים חדשים, מתוך תקווה שאזכה להגשים גם אותם למרות המחלה.

 הכנס השנתי של האגודה לסוכרת נעורים ייערך ב- 26.11.