מדן ועד אילת, קיבוצים הם ללא ספק מקומות משפיעים בחברה הישראלית, אך למרבה הצער לא לכולם יוצא להיחשף אליהם. כדי שכולם יתוודעו למקומות הנפלאים האלו, בהם מתגוררים הקיבוצניקים שחווים אורח חיים שונה קצת מאחרים. אז מהם המושגים שיתופי או מופרט? והאם יש להם מסגרת נוספת חוץ מבית ספר? ברוכים הבאים לעולמם הייחודי של דרי הקיבוץ.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• איזה קור: 5 דברים שכולנו רוצים לעשות ביום קריר
• שחקו: עד כמה אתם באמת מכירים את השפה העברית?
• כוחו של הצחוק: "אין תחושת סיפוק גדולה יותר מלשמח חולה"

חדר אוכל

אין יותר קלאסי מלהתחיל עם אחד האלמנטים הקיבוציים הבולטים ביותר, חדר האוכל, או כמו שבקיבוץ קוראים לו חד''א. ברור לנו שיש חדרי אוכל בעוד מקומות חוץ מקיבוצים, למשל: בבסיסים צבאיים, במלונות ובאכסניות, אך חדר האוכל הקיבוצי שונה מהם ומעביר איזושהי אווירה וחוויה בפני עצמה שהיא יותר מאוכל, היא קשורה לאנשים שאתה יושב לאכול איתם. קיבוצניקים חוזרים מבית הספר או ממקומות העבודה לבית ובדרך כלל הולכים לחדר אוכל ,כולם ביחד, יושבים בפורומים קבוצתיים ומדברים על היום שהיה או מה שעומד להיות, על מה שמתרחש כרגע בקיבוץ. בחלק מן הקיבוצים גם מקיימים ארוחות שישי וקבלות שבת בחדר האוכל על מנת לאחד את תושבי הקיבוץ.

הפרט ושתף

''אז רגע, אתם עדיין שיתופיים?'' - ''כן, כבר עברנו הפרטה ב-2004 '':  בטח לחלק מכם המשפטים והמושגים האלה לא אומרים כלום, אז תגידו שלום למושגים ''שיתופי'' ו''מופרט''. אלו מושגים המבטאים את אורח החיים בקיבוצים. דודמה מובהקת לשיתופיות היא הקבוצה הראשונה בקיבוץ דגניה שליד הכנרת, שכאשר הוקמה חייה חיי שיתוף, זאת אומרת, תושבי הקיבוץ התחלקו בכל דבר, לדוגמה: בבגדים, באוכל, בחינוך הילדים ובעבודה המשותפת. הם פעלו על פי המשפט ''כל אחד מקבל על פי צרכיו ועושה ככל יכולתו'', זה אומר שכל אחד בקבוצה תרם בעבודה ובכישרון שברשותו ככל יכולותיו לקבוצה, ללא תמורה כספית. יחד עם זאת הקבוצה סיפקה את כל צרכיו של היחיד. השיתופיות בקיבוצים במהלך השנים באה לידי ביטוי בכל מיני אופנים ונוצרו מוסדות בתוך הקיבוצים שביטאו את אורח החיים השיתופי, כגון: חינוך המשותף, לינה משותפת וחגים משותפים. הפרטה היא בעצם ההפך משיתופיות, ומשמעותה היא שבמשך השנים הוחלט בקיבוצים רבים ''להפריט'' את הצריכה המשותפת ולהעביר אותה לידי החברים בקבוצה, מה שאומר שחברי הקיבוץ דואגים לעצמם והקיבוץ כבר לא אמור לדאוג לצרכיהם הבסיסיים של יושביו. כל השירותיים שבעבר היו שיתופיים למעשה הופרטו והיום הם בתשלום, וכל אחד אחראי לפרנסתו ומקבל תמורה עבור עבודתו.

מפעוטון עד לצבא

לכולנו יש את החברים שאנחנו מכירים מגיל צעיר, אלו שחווינו איתם אין ספור חוויות מדהימות וכבר מתכננים מה נעשה איתם בעתיד. אך בנוסף לכך שיש את החברים מבית הספר, לקיבוצניקים יש את ''הקבוצה השכבתית'' בקיבוץ שאיתה הם גדלים מגיל ינקות עד לסיום י''ב. הם עוברים יחד את הילדות בין הגנים לבתי הילדים ועד לנעורים וחולקים חוויות משותפות במסגרות אלה, כמו שנת בר מצווה, סיום י''ב וטיול משותף. 

חינוך ומה שבניהם

אם כבר עסקנו בבתי ילדים ונעורים, חינוך הדור הצעיר הוא בדיוק הדבר הבא שנדבר עליו. בתי ילדים ונעורים הם המסגרות של ילדי ונערי הקיבוצים אשר הולכים אליהם אחרי בית ספר ובחופשים, אך כמובן שפועלות בקיבוצים השונים גם תנועות נוער למיניהן, כמו הצופים והשומר הצעיר.  בקיבוץ הישן הילדים היו חיים במשך כל חייהם בבתי הילדים ורק בשעות הצהריים יוצאים להוריהם ובנוסף בימי שישי ישנים אצלם. כיום בבתי הילדים והנערים אין לינה משותפת ומועברים תכנים ופעילויות על ידי הצוות החינוכי המלווה את שכבות הגיל השונות בתהליך שכבתי לגיבוש ואחדות.

חגים משותפים

כולנו חוגגים את החגים, נכון? בקיבוץ חוגגים אותם ביחד כל תושבי הקיבוץ באופנים שונים. בעבר בשל צורת החיים הקיבוצית והשיתופית החגים נחגגו ברוב עם, כלומר, עם אורחים רבים מבחוץ. חגים כמו פסח, שבועות וסוכות שמתאפייינים כבעלי אופי חקלאי, המחדד את ייחודו של הקיבוץ, וחברי הקיבוץ התגאו בקיומו וחגגו ברוב עם. המקור הכספי למימון התרבות והחגים היה משותף. האירוע בדרך כלל סבב סביב סעודה חגיגית ומסכת שהיו מכינים חברי הקיבוץ וילדיו. כיום בשל הפרטות חלק מהחגים עברו לרשותו של הפרט כגון ליל הסדר שעבר לחיק המשפחה. ברוב הקיבוצים היום אין ליל סדר קיבוצי. זו דוגמה קטנה לשינוי שחל בתנועה הקיבוצית ובקיומם של החגים. יש חגים קטנים ופרטיים לכל קיבוץ משלו, כמו חג המשק המסמל את יום הולדתו של הקיבוץ. לעיתים החג מוצג כמוצר למכירה לכלל אזרחי ישראל על מנת שיקנו אותו כמו חג שבועות שאין בעיר.