מי מאיתנו לא חלם להיות חלק מסרט במציאות? או מי מאיתנו לא חלמה לגור בבית הברביות שלה? בגיל הילדות, לכולנו היו חלומות לא הגיוניים מהסוג הזה. אז לכבוד החלומות האלו, שרובם לצערנו לא התגשמו, קיבצנו את רובם, כדי להיזכר ולעטוף את עצמנו באווירה נוסטלגית.

עוד בערוץ המגזין:

• שחקו: האם אתם אנשים של שגרה?
• רק בת 18: נערה סעודית ברחה מארצה לתאילנד
• קוד חברות: הדברים שמייחדים כל חבורה
  

בית הבובות של ברבי

לבנות ולבנים שבינינו, שאהבו לשחק עם בובות מכל הסוגים - המשחק האהוב עלינו היה לשחק עם בובות, בבית או בגן. תמיד חלמנו על בית בובות שיכול להכיל את כל הבובות ושנוכל לשחק איתן תמיד. אבל בואו נדבר תכלס, מי מאיתנו לא רצה לגור בתוך בית הברביות שלנו? להפגש שם עם כל החברים ואפילו, להשוויץ בקן/בברבי - החבר/ה המושלם.

להיות חלק מסדרת טלוויזה גם בחיים האמיתיים

מי מאיתנו לא חלם שהוא דמות מסדרה אהובה? מתי לא השוונו את החברים לדמויות מ"ארתור" או בכלל מ"טימותי חוזר לבית הספר" ולמי הם דומים? כולנו היינו משחקים בסדרות טלוויזיה גם בחיים האמיתיים, עם החברים בבית ספר או בגן, ואפילו היינו מדמיינים שאנחנו ממש חלק מהם. כי בואו נודה באמת, החיים בסדרת טלוויזיה הרבה יותר קלים ונוחים מהמציאות..

להשאר בגן אחרי שהוא נסגר

אין ילד שלא רצה להישאר בגן אחרי שהוא נסגר רק כי הוא רוצה לשחק עם הבובות, תמיד לא היינו רוצים ללכת הביתה כשההורים היו אוספים אותנו והיינו מבקשים להישאר "עוד חמש דקות" רק כדי לשחק עוד קצת, או לצייר או סתם לעזור לגננת. אבל עמוק בתוכנו, תמיד התעניינו מה באמת קורה לאחר שהגן נסגר, האם הצעצועים מתעוררים לחיים ומבלים במסיבה עד אור הבוקר? או שבאים שדונים קטנים, ומסדרים לנו את הגן עד ליום הבא? טוב, את פתרון החידה הזו כנראה לא נגלה לעולם.

להקים להקה עם החברים הכי טובים

כשהיינו קטנים, בכל סדרה הייתה להקה שהוקמה על ידי קבוצת חברים. מ"הפיגמות", "חצויה" ועד "ביג טיים ראש". כולנו חלמנו להקים יום אחד להקה עם החברים הכי טובים שלנו, ושנהיה ממש כמו בסדרות - שנצליח, ננגן ונשיר. תמיד היה לנו דיבור על זה עם חברים, אפילו כתבנו שירים לא מוצלחים יחד והיה לנו כבר שם, אבל מסיבה לא ברורה זה לא יצא לפועל.

להפוך למפורסמים

לכל אחד מאיתנו היה שלב בחיים בו רצינו להיות מפורסמים. בדמיון ל"האנה מונטנה", גם אנחנו רצינו להיות תחת חיי הזוהר והתהילה האין סופית. לצערנו, זה נשאר בגדר דמיון בלבד, כי כשלא מעט מאיתנו גדלנו, גילינו שכישורי המשחק שלנו אינם מוצלחים כמו שחשבנו, ושכישורי השירה שלנו, איך לומר, שואפים לאפס..